מהו שימוש לצרכי מגורים, אשר בהתקיים תנאים מסוימים לא תחול בגינו חובת היטל השבחה? בשאלה זו נדרש להכריע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ר.א. שליט פיתוח בנייה ויזום פרויקטים בע"מ (להלן: "המערערת"), יזמה שינוי ייעוד של קרקע באשדוד על מנת לאפשר לה להקים מקבץ דיור של 150 יחידות דיור לקשישים. במקבץ זה נכללו גם קומה מסחרית וחניה מקורה. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אשדוד (להלן: "המשיבה") אישרה את השינוי המבוקש, אך התנתה זאת בתשלום היטל השבחה.
המערערת טענה לפטור מההיטל האמור מכוח סע' 19 (ב) (1) לתוספת השלישית לחוק התכנון ובנייה. המחלוקת הועברה לשמאי מוסכם, אשר קבע כי יש לראות במקבץ הדיור משום עסק ובשל כך הפטור איננו חל.
על החלטה זו הגישה המערערת ערעור לבית משפט השלום בב"ש, אשר נדונה בפני השופט אברהם יעקב. לטענת המערערת, הדירות במקבץ הדיור מיועדות למגורים, והואיל והן מוקמות בשכונת שיקום הפטור הנדון חל.
לטענת המשיבה דווקא שינוי הייעוד שנתבקש מדגיש את העובדה שמקבץ דיור הוא למעשה עסק, ואין תכלית הדין ליתן פטור בנסיבות אלה. יתר על כן, לבקשת המערערת עצמה אושר מקבץ הדיור על-פי חוק לעידוד השקעות הון 1959, ובשל כך ניתנו הקלות המיועדות לעסק ולא למקרקעין למגורים.
בית משפט השלום פסק, כי יש להגדיר את סוג העסק עפ"י השימוש בו. במקרה הנדון בדעת המערערת, עליה מוטל היטל ההשבחה, לעשות שימוש מסחרי בנכס שהוקם ע"י קבלת תשלום חודשי מהדיירים, או מגורם המממן אותם, ובשל כך אין לראות את הדירות כמיועדות למגורים מבחינת המערערת.
על פסק דין זה הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי בב"ש. פסק הדין בערעור ניתן מפי השופט טימור, ובהסכמת השופטים הנדל ודוברת. לשון החוק לעניין זה היא כדלקמן: "19 (ב) לא תחול חובת תשלום היטל בשל השבחה שהיא אחת מאלה:
(1) השבחה במקרקעין למגורים המצויים ביישוב או בחלק ממנו שהממשלה הכריזה עליו כעל שכונת שיקום, כל עוד ההכרזה בתוקף;". אין מחלוקת בין הצדדים שמקבץ הדיור הנדון הוקם ב"שכונת שיקום" כלשון החוק.
לשון החוק כפשוטה מדברת על השבחתם של מקרקעין למגורים קיימים, ולא מתייחסת למבנים חדשים. לכך תימוכין גם בדברי הסבר לחוק, שם נאמר שמטרת החוק ליתן פטור לתוכניות הבאות להקל על מצוקת הדיור בדרך של הרחבת דירות מגורים (ראו הצעות חוק 1579 מיום 29.4.82).
התב"ע הקיימת במקום הנדון איפשרה בנייה ל"מגורים ומסחר". המערערת לא הסתפקה בכך וביקשה שינוי ייעוד הקרקע, אשר יאפשר הקמת מקבץ הדיור הנדון. במעשה זה, על-פי פרשנות המערערת עצמה, קובע השופט טימור, אין להגדיר את הנכס הנדון כמקרקעין למגורים, שהרי אחרת לא נדרש השינוי. לטענת המשיבה, מקבץ דיור מחייב תקנים שונים מאלה הנדרשים למקרקעין למגורים.
בהסכמים שהמערערת צד להם הוגדרו הדיירים כ"אורחים", בגינם משולם שכר דירה חודשי. הגדרה זו מקנה לנכס הנדון אופי של בית מלון לקשישים, שבו תקופת השהייה מוגבלת.
היטל ההשבחה מוטל על בעל הנכס, ואופיו של הנכס נקבע עפ"י שימוש הבעלים בו. שימוש המערערת בנכס הוא שימוש עסקי, ולכן אין להגדיר הנכס כ"מקרקעין למגורים".
התוצאה הסופית: הערעור נדחה.
ע.א 1212/04 בית המשפט המחוזי בב"ש
השופטים: י. טימור, נ. הנדל, ש. דברת
בשם המערערת: עו"ד אורן הורן
בשם המשיבה: עוה"ד טויסטר, ישראלי והירש.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
