לשכת רישום המקרקעין בנצרת נתקלה בזיופים אך למרות זאת לא נזהרה - והמדינה חויבה לפצות בנק

המדינה חויבה לפצות את בנק ירושלים על מחיקת משכנתא, בהתאם לטופס מזויף שהוגש לטאבו

בית משפט השלום בת"א חייב את המדינה בתשלום פיצויים לבנק ירושלים, בשל התרשלות עובדי לשכת רישום המקרקעין בנצרת. הללו נפלו קורבן לתרגיל עוקץ ומחקו משכנתא שהיתה רשומה לזכות הבנק, על סמך בקשה מזוייפת שהוגשה ללשכה על-ידי עורכת דין.

השופטת דפנה אבניאלי קבעה, כי המדינה תישא ב-75% מסכום הנזק ואילו עורכת הדין טניה אובניק תישא ב-25% מהנזק של הבנק.

הלווים נמלטו מהארץ מבלי ששילמו את חובם לבנק, והאחרון ביקש לחייב את המדינה ואת אובניק לפצותו בגין הדירה שחמקה מאחיזתו בעקבות תרגיל העוקץ. המדינה טענה, כי הבנק נושא באחריות לנזק.

אובניק טענה, כי נפלה קורבן למעשה נוכלות נבזי של הנוכלים שהחליטו לרמות את הבנק. לטענתה, היא רק שימשה לכלי להעברת טופס ביטול המשכנתא המזויף ללשכת רישום המקרקעין.

אבניאלי ציינה בפסק הדין, כי בטופס הבקשה המזויף מזדקרים לעין שני ליקויים שגם עין בלתי מקצועית היתה מאתרת מיד, לא כל שכן עינם המנוסה של פקידי לשכת הרישום.

הליקוי החשוב בין השניים מתבטא בהעדרה של חותמת הבנק על גבי הבקשה. המדובר בפרט הכרחי, המהווה תנאי לקבלת בקשה לביטול משכנתא במשרדי לשכת הרישום.

לדעתה, העובדה שלשכת הרישום בנצרת נפלה קורבן למעשי תרמית קודמים, חייבה את העוסקים במלאכת הרישום לנהוג בזהירות יתר. בוחני העיסקאות והרשם היו צריכים לבדוק כל בקשה בקפידה ראויה, כדי לסכל את תופעת הזיופים שפשטה בלשכתם. אך למרבה הצער, לא כך אירע במקרה הנדון.

השופטת ציינה, כי הרשלנות בבדיקת טופס הבקשה המזויף זועקת על פניה. לפיכך לא תישמע טענת המדינה, לפיה פעלה על-פי הנוהל לפיו הופטרו עובדי הלשכה מהצורך לבדוק האם החותמת מטעם הבנק אכן מורשה לכך.

אבניאלי הוסיפה, כי כאשר המסמך אינו תקין על פניו, אין עובדי הלשכה יכולים להסיר מעצמם את האחריות ולטעון, כי חובת הבדיקה הועברה אל הבנק, שכלל לא ידע על קיומו של הטופס המזויף.

בנוגע להתנהלותה של אובניק קבעה אבניאלי, כי זו התרשלה במילוי תפקידה, והתרשלותה תרמה באופן ישיר לכך שהמשכנתא נמחקה.

לדבריה, התנהגותה של זו תמוהה ובלתי הגיונית. מדובר בהתנהגות רשלנית של עורכת הדין, שהעידה על עצמה, כי היא בקיאה בתחום המקרקעין.

סכומה הנומינלי של ההלוואה שלא הוחזרה הוא 165 אלף שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה בינואר 2001. (ת.א 11949/01).