מבחני הזכאות לדייר הממשיך

בכל הנוגע לדיור הציבורי על הרשות הציבורית לפועל על-פי כללי המשפט המנהלי, ולהתנהל לפי אמות מידה ממלכתיות

בזכותו של דייר ממשיך לקבלת דיור ציבורי דן בית המשפט העליון לאחרונה.

עליזה תורג'מן-דנקר (להלן: "המערערת"), אם לשני ילדים בגיל העשרה, התגוררה עם ילדיה אצל אמה בדירה בשכירות ציבורית באשדוד (להלן: "הדירה"), על רקע סכסוך גירושין עם בעלה. הדירה מנוהלת, במסגרת דיור ציבורי, על-ידי עמיגור. המערערת התגרשה מבן זוגה בשנת 1997. בחלוף כשנה, בחודש אפריל 1998, נפטרה אמה. לאחר מות האם אפשרה עמיגור למערערת להתגורר בדירה במשך שנה נוספת, עד לסיום שנת האבל. בתום השנה, משלא פונתה הדירה, החלה עמיגור לנקוט בהליכי פינוי כנגד המערערת, במסגרתם הוצא פסק דין לפינוי. משלא פינתה המערערת את הדירה, נקטה כנגדה עמיגור גם בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין.

המערערת פנתה למשרד הבינוי והשיכון (להלן: "המשיב"), בבקשה להכיר בה כ"דייר ממשיך" לצורך המשך מגוריה בדירה. בקשתה נדחתה על-ידי ועדת האכלוס העליונה, ככל שהיא מתייחסת לדירה, משום שהמערערת אינה עומדת בקריטריונים הקבועים בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1988 (להלן: "חוק זכויות הדייר"). החלטה זו אושרה על-ידי ועדת האיכלוס הציבורית של המשיב.

עניינה של המערערת הובא שנית בפני ועדת האיכלוס הציבורית. שוב נקבע, כי המערערת אינה עונה לקריטריונים שבחוק. יחד עם זאת הוחלט, כי ניתן להציע למערערת דירה בשיכון ציבורי באופקים, בתנאי שכירות סוציאלית, בהתאם לתור הממתינים ומצאי הדירות ביישוב. העותרת סירבה לפתרון זה ופנתה בעתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי בת"א. בעתירתה נטען, כי יש לאפשר לה להמשיך להתגורר בדירה בה חיה עם ילדיה ואמה משנת 1994. כל משפחתה ומרכז חייה וחיי ילדיה מצויים באשדוד, ואין לנתקם מעיר זו.

בית המשפט לעניינים מינהליים (השופטת אסתר קובו) דחה את טענות המערערת. על פסק דין זה הגישה המערערת ערעור לביהמ"ש העליון.

לטענת המערערת, פינויה מהדירה באשדוד יגרום נזק גדול לה ולילדיה. לטענתה, עם חלוף הזמן, היא כבר רכשה זכאות חדשה לדיור ציבורי, כאם חד הורית במצב סוציאלי קשה. כל אלה מקנים לה זכות להמשיך להתגורר בדירה הנוכחית, בה היא מתגוררת מזה תשע שנים, ובה התגוררה אמה במשך שלושים ושש שנה, עד לפטירתה. מעבר לאופקים יזיק לה ולילדיה ויפגע בהם קשות.

פסק הדין בערעור ניתן מפי הנשיא ברק, בהסכמת השופטים בייניש וריבלין. זכותם של קרוביו של דייר בדיור הציבורי להוסיף ולהתגורר בדירה הציבורית לאחר פטירת הדייר הזכאי מוסדרת בחוק זכויות הדייר, המתווה הסדר של "דייר ממשיך". המונח דייר ממשיך" מוגדר בסעיף 1 לחוק באופן הבא:

"'דייר ממשיך' - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופוסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי".

הזכות של "דייר ממשיך" להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית קבועה בסעיף 3 לחוק זכויות הדייר: "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ק) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין.

(ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים".

המערערת אינה עומדת בדרישות החוק לעניין ההסדר של "דייר ממשיך", קובע הנשיא ברק. טעם כפול לדבר. ראשית, המערערת כלל אינה עונה להגדרה של "דייר ממשיך". זאת, משום שלא התגוררה עם אמה בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים בסמוך למועד פטירת האם. שנית, המערערת אינה עומדת בתנאי הזכאות הקבוע בסעיף 3(ב) לחוק. זאת, משום שעד שנת 1997 היתה בבעלותה דירה. עיקר טענותיה של המערערת מופנות כעת כנגד ההחלטה של ועדת האיכלוס הציבורי לא להעמיד לרשותה דיור ציבורי באשדוד, עיר מגוריה, אלא "להגלותה" לישוב אופקים.

בנסיבות העניין, החלטת המשיב לאפשר למערערת דיור ציבורי באופקים, לפנים משורת הדין, אינה מקימה כל עילה להתערבות בית המשפט, קובע הנשיא אהרון ברק. על המשיב, ככל רשות ציבורית, מוטלת החובה לפעול בשוויון ובהגינות כלפי כל האזרחים. בכל הנוגע לדיור הציבורי - בין זה הנגזר מהדין "היבש" ובין זה הנגזר מהדין התמידי - על הרשות הציבורית לפעול על פי כללי המשפט המינהלי. עליה להתנהל לפי אמות מידה ממלכתיות.

על המשיב, משרד השיכון והבינוי, לשקול, איפוא, את עניינם של כל הזכאים הממתינים לקבלת דיור ציבורי. בד בבד, על הרשות הציבורית להתחשב, ככלל, בהקצאת המשאב של "דיור ציבורי", גם בזיקתו של אדם למקום מגוריו ולקהילתו. עליה להביא בחשבון את הקשים הכרוכים בהתנתקות מהסביבה בה הכה האדם שורשים, ניתוק שעשוי להיות קשה חרף מצוקת הדיור בה הוא מצוי. התחשבות זו בזיקתו של אדם למקום מגוריו ולקהילתו אף עשויה להצדיק, לעיתים, הבחנה בין תושבי אזור מסוים לשאר תושבי המדינה.

בנסיבות המקרה דנן לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב להציע למערערת דיור ציבורי באופקים. למערערת ניתנה אפשרות לקבל דירה בשיכון ציבורי באופקים, בתנאי שכירות סוציאלית, למרות שהתברר, כי אינה עומדת בקריטריונים שקבע המשיב לזכאות כאמור. הדיור הוצע לה לפנים משורת הדין, נוכח העובדה שמצאי הדירות הפנויות באופקים מאפשר לעשות כן מבלי לפגוע בזכאים לדיור הציבורי. מנגד, תור הממתינים ומצאי דירות המצומצם באשדוד אינו מאפשר הקצאת דיור ציבורי למערערת מבלי לפגוע בעשרות משפחות באשדוד, הממתינות מזה זמן רב לקבלת דיור ציבורי, לאחר שהוכרו כזכאיות לדיור הציבורי. במצב דברים זה, עם כל ההבנה להעדפתה של המערערת להמשיך ולהתגורר בעיר אשדוד, אין כל הצדקה להעדיף את עניינה על פני אותן משפחות של זכאי דיור. נמצא, כי המשיב פעל כדין בעניינה של המערערת.

התוצאה הסופית: הערעור נדחה.

עע"מ 7195/05, בית המשפט העליון, השופטים: ברק, ביניש וריבלין

בשם המשיב: עו"ד דניאל מארקס.