חובת הנמקה של יו"ר ועדה מחוזית

בעוד שתפקיד המועצה הארצית לתכנון ובנייה הינו תכנון כללי של המדינה על אזוריה, תפקיד הוועדה המקומית לצקת תוכן תכנוני מפורט לקביעות של המועצה הארצית.

אך בתווך קיימת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, שממלאת תפקיד חשוב ביותר (אולי הכי חשוב) בהיותה הצומת העיקרי לדיונים המשמעותיים ביותר לתכנון חטיבות קרקע גדולות ושנויי יעוד בעלי השלכות ציבוריות, כלכליות ותכנוניות לטווח ארוך.

חוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 קובע את ההיררכיה של סמכויות בין שלוש ועדות אלו, תוך התווית הדרך להשיג על ההחלטה של ועדה אחת לוועדה אחרת הנמצאת במעמד גבוה יותר מבחינת ההיררכיה.

כזה המצב עת מבקשים להשיג על ההחלטה של הוועדה המחוזית בפני המועצה הארצית. בעניין זה, סעיף 110 לחוק התכנון ובנייה קובע כי אחת מהדרכים להגיש ערר על החלטה של ועדה מחוזית הינה שיושב ראש הוועדה המחוזית יאשר למגיש התוכנית או מי שהתנגדותו לתוכנית נדחתה, להגיש ערר בפני המועצה הארצית.

כלומר, אין להגיש עתירה מנהלית בשל אי אישור תוכנית, כפי שלעתים מוגשות בטעות עתירות כאלו. לכן יש לבקש רשות ורק אם היושב ראש לא נותן רשות, אז ניתן להגיש עתירה מנהלית נגד החלטת היושב ראש כדי שבית המשפט יורה על מתן רשות כדי שהמועצה הארצית תדון מבחינה מקצועית בהתנגדות ובערר. כידוע בתי משפט לרוב לא מתערבים בשיקולים של ועדות תכנון מקצועיות (ראו עת"מ (ת"א) 2513/04 המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, טרם פורסם).

אך מתעוררת השאלה, מהם השיקולים שעל יושב ראש הוועדה לקחת בחשבון כדי להכריע אם יש לתת רשות ערר למועצה הארצית לתכנון ולבנייה אם לאו? מהי חובת ההנמקה של יושב ראש הוועדה בתיתו או שלא בתיתו רשות לעיכוב?

בסוגיה עקרונית זו דן לאחרונה בית המשפט המחוזי בת"א, בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים. העניין היה בעת"מ 1071/06 החברה לפיתוח חוף התכלת (ת"א-הרצליה) בע"מ ואח' נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבינוי במחוז ת"א, אשר נדון בפני השופט ד"ר קובי ורדי.

בעניין חוף התכלת, העותרות הינן בעלות זכויות במקרקעין באזור הרצליה ומחלף הסירה. על-פי תוכנית שאושרה על-ידי הוועדה המחוזית במחוז ת"א, שונו ייעודם של מעל 200 דונמים לאזורי תעסוקה ושטחים לצרכי ציבור, ושאמורה להסדיר פתרון לבעיות אקולוגיות חמורות וכן להסדיר בניית 150 אלף מ"ר לתעסוקה והפרשות לצרכי ציבור.

העותרות טוענות, כי התוכנית לא נתנה פתרונות נאותים לבעיות אקולוגיות חמורות כגון זיהום מי תהום, הר פסולת וזבל, וכן מפגעים מאזורי אידוי של שופכין שהוזרמו ע"י הרשות.

הבקשה של העותרות ליו"ר הוועדה, לאפשר להן להגיש ערר למועצה הארצית לתכנון ולבנייה - נדחתה. היו"ר נימקה את החלטתה בכך ש"בהתאם לסמכותי לפי סעיף 110 לחוק התכנון והבנייה, הנני מחליטה בזאת לא ליתן רשות ערר על החלטת ועדת המשנה להתנגדויות מיום 10/10/05, וזאת מהטעם שלא נמצא כי יש בטענות המועלות בבקשה שבסימוכין כדי להצביע על עניין בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני ואם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת, ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה".

העותרת טוענות, כי היו"ר לא קיימה את חובת ההנמקה אשר עומדת ביסוד פעולה מנהלית תקינה. השופט ורדי, בקבלו את העתירה, קובע כי ההחלטה של היו"ר עונה על הדרישות הפורמליות של חובת ההנמקה, אך לוקה בחסר ויש לשנותה. על-פי קביעת השופט ורדי, "אין זה מספיק לחזור על ההלכה המשפטית שנפסקה בפס"ד עין כרם, אלא יש צורך לפרט וליישם את ההלכה המשפטית על עובדות המקרה הספציפי. דהיינו, לנמק ולפרט מבחינה עובדתית מדוע לא נמצא בטענות שהועלו בבקשה כדי להצביע על עניין בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת, או בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה".

כידוע, פסק הדין עת"מ 3663/02, ועד שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים פ"ד נז (2) 882, השופט אור קבע קריטריונים שמן הראוי שישמשו כאמות מידה כדי שתינתן רשות ערר. קריטריונים אלו הם: אופיו העקרוני, היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת וכן היותו נתון למחלוקת ציבורית.

השופט ורדי סוקר בהרחבה את פסקי הדין שהסתמכו על פסק הדין שכונת עין כרם, בתיתם רשות לערעור וכן אלו שבהסתמכם על פסק דין שכונת עין כרם החליטו שלא לתת רשות ערר למועצה הארצית לתכנון ובנייה.

השופט ורדי מגיע למסקנה, כי במקרה זה עולות מספר סוגיות חשובות ועקרוניות בעלות השלכה רחבה ועקרונית, וראוי שייבחנו ע"י המועצה הארצית לתכנון ובנייה ועל כן יש לתת זכות ערר למועצה הארצית.

המדובר בפסק דין אשר יש לו השלכות פרקטיות רבות על כל מגיש תוכנית או מתנגד לתוכנית שדעתו לא התקבלה, ושוקל להגיש ערר כדי שעוד גוף מקצועי יאמר את דברו. העקרונות שנקבעו בפסק דין עין כרם הינם עקרונות מנחים, אך נשאלת השאלה האם בית המשפט לעניינים מנהליים יתערב בהחלטה של יו"ר ועדה מחוזית, אם ושלא כמו במקרה דנן היו"ר אכן ינמק וינסה ליישם את עקרונות פסק הדין שכונת עין כרם, ויגיע בכל זאת למסקנה כי אין להתיר הגשת ערר.

נראה שבמקרה כזה, בית משפט יכול להתערב בהחלטה באשר ההחלטה להגיש ערר (שזו החלטה דיונית-תכנונית) אינה דומה להחלטה לאשר תוכנית (שזו החלטה תכנונית), ששם בתי משפט לא נוטים להתערב אלא במקרים קיצוניים. כשיו"ר ועדה מחוזית מפעיל סמכותו האם לתת רשות ערר או לא, הוא פועל כמעין גוף "מנהל" ולא כל כך "תכנוני", ועל כן הנטייה תהיה כי החלטה מסוג זה כן תהיה כפופה לביקורת שיפוטית.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.