ירושלים: תוכנית הזחילה לתל-אביב

המועצה הארצית לתכנון ובנייה עומדת לדון ביום ג' בתוכנית הזחילה של ירושלים לעבר תל-אביב (ראו כתבת שער). תוכנית זו קרויה תוכנית ספדיה, על שם האדריכל המציע לבנות 20,000 דירות ושירותים נלווים בהרי ירושלים שמעבר לקצה המערבי של הבירה ובמרחק ניכר ממנה. בין השאר מדובר על הר חרת, הנמצא מערבית למושב בית זית, שם מדברים על 7,400 דירות ושאר ירקות; וכן מדובר ברכס לבן, הנמצא מעבר לקו הירוק, מדרום למושבים אורה ועמינדב, שם מדובר על 10,500 דירות ושירותים נלווים.

התוכנית מעוררת כמה שאלות. השאלה שמרבים ביותר לעסוק בה, אף שאינה בשום פנים השאלה היחידה, היא שאלת הנוף. אמנם, המצדדים בתוכנית מתפלפלים כדי להוכיח, שהפגיעה בנוף תהיה בסך הכול בחלק קטן ממנו. הפלפול הזה מתעלם מהעובדה, שהנוף ייפגע בדיוק ברכסים רגישים ביותר, וגם מהעובדה שהבנייה תחייב מערכת כבישים, שסלילתם תפגע במדרונות ההרים, על חשבון הטופוגרפיה והצמחייה. כל זאת מחוץ לפגיעה של תשתיות, כמו רשתות צנרת שונות, קווי חשמל וכדומה.

אבל שאלת הנוף אינה השאלה היחידה. נניח שבהרים שממערב לירושלים ייקלטו עוד 20,000 משפחות. מה תהיה הזיקה שלהן לעיר? אכן, התושבים ישלמו ארנונת מגורים לעיריית ירושלים, אבל יש להניח, שמרכז החיים של חלק ניכר מהם לא יהיה בירושלים. רבים מהם יעבדו בגוש דן המתרחב עתה מזרחה ואפילו בתל-אביב עצמה. גם חלק ניכר מן הקניות והבילוי של תושבי השוליים המערביים של הבירה יפנה מערבה ולא מזרחה.

ומה יקרה באותו זמן בירושלים עצמה? היום סובלת ירושלים הבנויה מתהליך ברור של אכלוס בתושבים נפקדים, המתגוררים למעשה באנגליה, בצרפת, בארצות הברית או בבלגיה. תנאי השוק במעגלים הפנימיים של הבירה מחלישים את כוח הקנייה המרוכז של תושבי העיר האמיתיים. לכן, תנאים אלה בולמים את סיכויי הפרנסה של תושבי העיר. כל זאת, שעה שמשרדי הממשלה כבר אינם מרבים לקלוט עובדים, אוניברסיטאות ומכללות יש בארץ לרוב, בתי חולים טובים מצויים באזורים אחרים, והתעשייה עתירת הידע אינה מחפשת אווירה קדושה.

וכאן המקום לגעת בשאלת הגידול הממשי באוכלוסיית העיר. הנתונים חד-משמעיים: בעשרים וחמש השנים האחרונות נכנסו לירושלים כ-200 אלף נפשות ויצאו ממנה כ-300 אלף נפשות. ההגירה השלילית כוללת בשנים האחרונות גם אוכלוסיה חרדית והיא מבטיחה האטה בריבוי הטבעי היהודי, שהציל את ממדי העיר עד הזמן האחרון.

וכשמדברים באוכלוסיה היהודית, צריך לזכור את האוכלוסיה הערבית. כבר דובר הרבה על הטמטום של כל ממשלות ישראל - מימי שלטון העבודה ואילך - שהרחיב את גבולות ירושלים ליותר מ-100 אלף דונם והבטיח בכך, ש-60 אלף ערביי הבירה ב-1967 יהיו עתה רבע מיליון - יותר משליש האוכלוסיה, והיד נטויה! די בוויתור על חלק מן החלקים שסופחו לעיר - בלי לחלק את מעגליה הפנימיים - כדי להפיג את החשש מרוב ערבי בבירת ישראל.

אבל השאלה הדמוגרפית היא גם שאלה יהודית נטו. למה לגור בירושלים? אמנם, חרדים ואפילו דתיים לאומיים ירצו לגור בירושלים מפני שהיא עיר הקודש. אז למה הולכים חרדים לביתר עלית? מפני שבעיר עצמה, ובייחוד ברובעיה הדתיים, יש בזבוז שטח עצום. כאן אנחנו באים לשאלת מספר הדירות שאפשר לבנות בשטח הבנוי כבר בירושלים. לכל הדעות אפשר לבנות - בהתאם לקצב הביקוש - יותר מ-40 אלף דירות על-פי תוכניות שכבר אושרו. אין מחלוקת רבה בנוגע לאפשרות לבנות עוד כ-25 אלף דירות שכבר מדובר בהן. יתר על כן, גם בלי להרוס שכונות שחשוב בהן השימור מבחינה אדריכלית או היסטורית, יש בירושלים פריסה נמוכה, מכוערת ובזבזנית בשטח, המאפשרת לבנות בירושלים הבנויה עוד 60 אלף דירות מעבר לנ"ל. בקצרה, אפשר להכניס לירושלים עוד חצי מיליון איש - אם ירצו לבוא.

מיותר להגיד, שבנייה בקנה מידה אורבני מקובל, לא דליל מדי ולא צפוף מדי, תחיה חלקים חשובים במעגלים הפנימיים של העיר הסובלים מהזנחה. וזאת גם מבחינה חזותית וגם מבחינה כלכלית - הקשורה בהחלט בבחינה החזותית: אם לטייל ברחוב יפו הבנוי למחצה והרוס לשליש ולרביע שהפך לבזאר המוכר "כל דבר ב-19.90 שקל"!

ועוד שאלה. למה לדבר על הר חרת שמעבר לסמבטיון, כאשר מתכננים כבר עכשיו שדרת מגורים אינטנסיבית לאוכלוסיה החרדית לאורך רחוב ירמיהו, בין הכניסה לעיר לבין השכונות הצפוניות? מדובר עכשיו על בנייה אינטנסיבית גם במתחם משרד החוץ, הקרוב לבנייני האומה, לקרית הממשלה, לבית המשפט העליון ולאתר הפופולרי ביותר בעיר - שוק מחנה יהודה השוקק. לא נמנה כאן את שאר עשרות התוכניות שמדובר בהן ברצינות, והיכולת לממש אותן תלויה בוויתור על הררי המערב - כי אין ביקוש "גם וגם". סוף סוף, הביקוש מצד יהודים שאינם עשירים ואינם גרים בלונדון או בפריז או באנטוורפן, תלוי בסיכויי התעסוקה ובאופייה התרבותי והחברתי של העיר. למרבה הצער, גם הסיכויים הללו וגם האופי הזה אינם מבטיחים ביקוש רב.

מכל הבחינות, ריכוז המאמץ במעגלים הפנימיים של העיר אולי לא יבטיח את חיזוקה המספיק של הבירה, אבל הוא תנאי הכרחי לכך. פיזור המאמץ ינציח את ההזנחה במעגלים הפנימיים של הבירה, לבד מאתרי הבנייה ליהודים נפקדים - המשאירים את תריסיהם סגורים ואת אורותיהם כבויים כמעט כל השנה. כאמור, הזנחת המרכז היא גם הזנחה כלכלית. ובשילוב עם הנטייה הצפויה של התושבים בפרברי המערב להזדקק בעבודה, במסחר ובבילוי לגוש דן - הבנייה בהרי המערב תבטיח את המשך הירידה הכלכלית ואת המשך ההגירה השלילית, כשביתר עלית או רמת בית שמש או מודיעין עלית מבטיחות ירידה גם בריבוי הטבעי של יהודי הבירה.