גורמים לקצר בתקשורת

כאשר לקוח פונה לעורך דין, על-מנת שזה יטפל במחלוקת, שנתגלעה בינו לבין אחר, על עורך הדין להביט בעניין בעיניים פקוחות, ולהגיש ללקוחו את השירות המתאים לנסיבותיו. אל לו לאמץ את שריריו, לעצום את עיניו ולנקוט ב"קדימה הסתער", יהיה מה שיהיה. פסק דין חדש, שיצא עתה תחת ידיו של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, מדגים כיצד כישלונו של עורך דין לנהוג כך יכול לסבך את לקוחו במערכה משפטית מיותרת ולהסב לו נזקים.

בשנת 1998 חתם חיים לוין על חוזה לרכישת דירה חדשה מן החברה אנגל ג'נרל דיבלופרס בע"מ. זו התחייבה לסיים את הבנייה ולמסור ללוין את החזקה בדירה עד לסוף דצמבר 1999. חודש דצמבר 99' חלף עבר לו, נקפו גם חודשים לאחר מכן, והדירה לא נמסרה ללוין. בינתיים התגלעו מחלוקות בין הצדדים, עד שבחודש אוגוסט 2001 הגיעו הצדדים לסיכום בנוגע לפיצוי, שיקבל לוין מאנגל בגין האיחור במסירת הדירה לידיו ובנוגע להשבתן של הערבויות הבנקאיות לידיה של אנגל. סיכום זה היה אמור לאפשר את מסירת הדירה לידי לוין. פרטי הסיכום לא הועלו על הכתב. למרות זאת שילם לוין לאנגל את הסכום, שהיה עליו לשלם לה בהתאם לסיכום זה.

"שלובי זרוע על רקע השקיעה"

"הקורא מצפה מן הסתם, כי בנקודה זו המסך ירד כשהצדדים מהלכים שלובי זרוע על רקע השקיעה, בבחינת תחילתה של ידידות מופלאה", ערך השופט עמית אתנחתא מתודית בתיאור השתלשלות העניינים, והוסיף: "אלא שלא כך נתגלגלו הדברים עד שהגיעו לפתחו של בית המשפט". לאחר שלוין שילם את מלוא חובו לאנגל, שלחה אליו אנגל מכתב, שבו היא העלתה על הכתב את פרטי הסיכום, שהושג ביניהם, ביקשה ממנו להפקיד בנאמנות את הערבויות הבנקאיות, כקבוע בהסכם הרכישה, והודיעה לו, כי קודם למסירת הדירה הוא יתבקש לחתום על "הסכם העדר תביעות", היינו, מעין "כתב וויתור על תביעות".

מכאן ואילך נסתבכו הדברים לאחר שעורכי הדין של הצדדים נכנסו לתמונה", תיאר עמית. תחילתה של "המערכה" במכתב, ששיגרה באת-כוחו של לוין, עו"ד איילה סגל-גבסי, ושבו היא דחתה את "דרישתה" של אנגל, שלפיה לוין יחתום על "כתב הווויתור". בנוגע להשבת הערבויות הבנקאיות היא הסתפקה בכך שכתבה, כי לוין יפעל בהתאם להוראות ההסכם בנוגע לכך. היא דרשה מאנגל למסור לאלתר את הדירה ללוין , וזאת ללא כל תנאי. היא גם דרשה מאנגל לפצות את לוין בגין האיחור במסירת הדירה, וזאת בהתעלם מן הסיכום, שהושג בין הצדדים קודם לכן.

במכתב התשובה, ששיגר בא-כוחה של אנגל, עו"ד צבי הרשקוביץ, הוא טען, שמאחר שסכום הפיצוי, עליו הוסכם בין הצדדים, נקבע רק כמחווה של רצון טוב מצד אנגל וכנגד חתימת לוין על כתב העדר תביעות, ומשלוין לא עשה כן, הרי הוא נותר חייב לאנגל סכומי כסף נכבדים. הרשקוביץ דרש שלוין יפרע את חובו ויפקיד את הערבויות הבנקאיות בידי הנאמן, כקבוע בהסכם הרכישה. משהמגעים (שמא ה"התכתשות") בין עורכי הדין לא נשאו פרי, הגיש לוין, ביולי 2002, לבית המשפט המחוזי בחיפה, תובענה לביטול ההסכם ולחיובה של אנגל להשיב לו את ששילם לה ולפצותו על נזקיו. אנגל הגיבה בתביעה-שכנגד לאכיפת ההסכם.

דו-שיח של חרשים

"מה גרם לכך שההסכם לא התממש והתובע לא קיבל לידיו את החזקה בדירה?", שאל עמית. "נקל לזהות כי היה זה כתב הוויתור שהציב לפתע מכשול, שעליו לא השכילו הצדדים להתגבר, תוך שהם מנהלים ביניהם דו-שיח של חרשים, כאשר כל צד תורם את חלקו ל'קצר בתקשורת', הוסיף. אלא שהוכח, כי בינואר 2003, כבר לאחר הגשת התביעה, פנה בא-כוחה של אנגל אל בא-כוחו של לוין, והזמין את לוין לקבל את מפתחות הדירה ולהפקיד את הערבויות הבנקאיות, תוך וויתור מפורש על הדרישה לחתימה על כתב הוויתור. מכתב זה לא נענה על-ידי בא-כוחו של לוין. גם בישיבת קדם המשפט הראשונה, בחודש ספטמבר 2003, שב בא-כוחה של אנגל והצהיר, כי אנגל כבר אינה מתנה את מסירת הדירה בחתימה על כתב הוויתור. באת-כוחו של לוין הודיעה בשמו כי הוא עומד על הודעת ביטול החוזה.

השופט עמית מצא את שני הצדדים אחראיים לאיחור במסירת הדירה לידיו של לוין. "גם לתובע תרומה נכבדה ומשמעותית ל'מבוי הסתום' אליו נקלעו הצדדים, להעצמת ולהסלמת המחלוקת בדבר כתב הוויתור", קבע. הוא הזכיר שאנגל לא הציגה, תחילה, את החתימה על כתב הוויתור כדרישה או כתנאי בלעדיו אין, אלא כבקשה. "הייתה זו דווקא באת כוחו של התובע ש...נזדרזה לראות בבקשתו... מה שאין בה והלינה על הדרישה לחתום על כתב הוויתור כתנאי לקבלת החזקה בדירה. לא ייפלא שב"כ הנתבעת נגרר אחריה", קבע עמית. הוא הביע את דעתו, שלפיה כתב הוויתור, כשלעצמו, הוא סביר ומשקף את שהוסכם בין הצדדים וקבע, כי חתימה עליו הייתה דרישה לגיטימית מבחינת הנתבעת. מנגד היה זה לוין דווקא, שלא הבהיר לאנגל מדוע הוא מסרב לחתום על כתב הוויתור.

"אי ההתייחסות להסכם הפשרה ואי-מתן הסבר ענייני לסירובו של התובע לחתום על כתב הוויתור, או היעדר הצעה נגדית לניסוח כתב הוויתור, אך העמיקו את חששה של הנתבעת ותרמו ל'קצר בתקשורת' בין הצדדים", קבע עמית. הוא שב וקבע, כי "מכתבה של ב"כ התובע הביא לתגובתה המיליטנטית של הנתבעת". עמית ביקר את התנהלותה של באת-כוחו של לוין גם בנוגע לערבויות הבנקאיות. "גם בנקודה זו נקטה ב"כ התובע לשון מעורפלת-משהו, ובמקום לכתוב ב'רחל בתך הקטנה' כי התובע הפקיד בידיה הנאמנות את הערבויות ואלו יועברו לנתבעת כנגד מסירת החזקה בדירה, כתבה במכתבה... כי מרשה ינהג על פי הוראות סעיף 21.4 להסכם".

"חוסר התקשורת בין הצדדים עולה מהתכתובות ביניהם, מה שהוביל אותם להתבצר בעמדותיהם, לאבד אמון האחד בשני ולחשוד שלכל צד כוונת זדון וחוסר תום-לב. באי כוח הצדדים לא שוחחו טלפונית ולא נפגשו על מנת להבהיר את המחלוקות ולנסות לגשר על הפערים", קבע עמית והטיל, למעשה, את האשם ל"קצר בתקשורת" על כתפיהם של באי-כוחם של הצדדים. או אז הוא פנה לחלוקת האחריות בין הצדדים.

"משך שנים רבות, הכתיבו דיני החוזים תוצאה בינארית לפיה הוטלה ההפרה - ובעקבותיה הנזק - על כתפי צד אחד בלבד. מאז... השתנה השיח המשפטי. כיום, המשפט מכיר בכך שיש מקרים בהם תוצאה של 'הכל או לא כלום' אינה תוצאה צודקת" פתח עמית. הוא הזכיר, שמאז עליית עקרון תום הלב בדיני חוזים, ועמו החובה לפעול בהגינות ובשיתוף-פעולה, תוך התחשבות באינטרס המשותף, גוברת המגמה של חלוקת האחריות בין הצדדים. הוא מצא במגמה זו משום תמריץ לקיום חוזים ולהפחתה של נזקי הפרתם. לדידו, יצירת מבוי סתום וערפול המצב המשפטי, עשויים להטיל אחריות להפרה או לחלק מההפרה, בעיקר כאשר הבהרת המצב אינה כרוכה בעלויות ביצוע. הוא קבע, כי כזו בדיוק הייתה התנהגותו של לוין, שעה שהיה בידו לעשות להבהרת המצב ללא כל עלות, דבר שהיה עשוי להוביל לפתרון המחלוקת.

"מכתביהם של ב"כ הצדדים והנתק שנוצר ביניהם עד להגשת התביעה, תרמו להתדרדרות האמון ויצרו אי הבנה וערפול של העמדות האמיתיות של הצדדים. הדבר הביא לכך שהחזקה בדירה לא נמסרה לתובע, שהגיב בביטול חפוז-משהו של ההסכם", קבע עמית. הוא הזכיר, שהימנעותו של צד להסכם להפיג את חששו של משנהו מפני אי-נכונותו או אי-יכולתו לקיים את ההסכם ביניהם, עשויה להגיע לכדי הפרת חוזה בפני עצמה. "זאת, גם אם על פי ההסכם כלשונו, על הצד החושש היה למלא כבר את חיוביו, וגם כאשר אין התנהגות הצג שכנגד מגעת כגדי הפרה צפויה". די היה באלה כדי להטיל על כתפיו של לוין חלק מהאחריות להפרת ההסכם.

הנזק חולק שווה בשווה

בדונו בכך התייחס עמית גם אל העובדה המפתיעה, שהתגלתה במהלך עדותו של לוין, ושלפיה הוא כלל לא ידע על הצעתה של אנגל למסור לו את החזקה בדירה ללא תנאי. בעדותו הוא גרס, כי באת-כוחו לא סיפרה לו, אלא מאוחר מדי, אודות הצעתה של אנגל, שהוגשה לה כבר לאחר הגשת כתב התביעה. הוא העיד, שלו היה יודע על כך במועד, היה בא כדי לקבל את החזקה בדירה. "ברי כי אילו עמדתו האמיתית של התובע הייתה נמסרת לבית המשפט ולנתבעת לאחר הגשת התביעה, הצדדים היו נמצאים היום במצב שונה לחלוטין" הצר עמית ורמז לכך, שהעמדה שנמסרה לבית המשפט, בשמו של התובע, לא הייתה עמדתו האמיתית.

הוא הזכיר כי לעתים יראו בעמידה על זכות הביטול של הסכם חוסר תום-לב מצד המבטל, וקבע כי משניתן לשלול פיצויים עקב אי-קיום החובה לנהוג בתום-לב, ניתן לשלול גם חלק מהפיצויים. "התובע לא היה מעוניין בביטול, ואף העיד על עצמו כי היה מעוניין לקבל את החזקה בדירה אפילו במהלך השנים 2003-2004, לאחר שהנתבעת הודיעה מפורשות על חזרתה מהדרישה כי יחתום על כתב וויתור. אלא שבשל 'קצר בתקשורת' פעל התובע לביטול החוזה... בנסיבות אלו, ניתן לשלול מהתובע חלק מהפיצויים בשל הפרת החובה לנהוג בתום לב", קבע.

כך, ייחס עמית ללוין חוסר תום-לב, על אף שמנסיבות העניין עולה כי הוא-עצמו נהג בתום-לב וכי ה"קצר בתקשורת" נוצר תחילה ביחסים שבינו לבין באת-כוחו. "קצר" זה הוביל לכך שהעמדה, שהוצגה בשמו בבית המשפט, לא שיקפה את עמדתו האמיתית, ולכך שבסופו של דבר הוא נהג, באמצעות ידו הארוכה, בחוסר תום-לב. עמית חילק, שווה בשווה בין הצדדים, את האחריות ואת הנזק, שנגרם ללוין בעקבות ביטול החוזה ולא זיכה שום צד בשכר-טרחת עו"ד (ת"א 581/02). "