כתב האישום נגד בני סלע חושף: עלות המרדף אחר האנס הסדרתי - כ-36 מיליון שקל

נגד סלע הוגש היום כתב אישום בגין הימלטות מהכלא לפני כחצי שנה * מואשם בבריחה ממשמורת חוקית, התפרצות למקום מגורים, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, גניבת רכב ושימוש בו ללא רשות

האנס הסדרתי, בני סלע, גרם במשך השנים כאבי ראש לא מעטים למשטרה. אבל את כאב הראש הגדול ביותר הוא גרם ב-24 בדצמבר 2006, כשברח ממתחם בית המשפט בתל אביב, לאחר שהצליח לחמוק מידי השוטרים וטיפס על חומת בית המשפט. מדינה שלמה היתה בחרדה, ולאחר 15 ימי חיפושים מתישים, הוא נתפס סמוך למחסום משטרתי מאולתר.

ספקולציות שונות הועלו באשר לעלות החיפושים אחר סלע. היום הוגש נגדו כתב אישום על הבריחה, ובו טוענת המדינה כי עלות החיפושים הסתכמה בכ-36 מיליון שקל. בכתב האישום אין חישוב מפורט של הסכום, אבל הוא כולל כנראה שעות עבודה של שוטרים, מתנדבים, עלות הפעלת ניידות משטרה, הזנקת מסוקים ועוד.

סלע הורשע בדצמבר 2000, לאחר שהודה בביצוע 13 מעשי אונס אכזריים, והוטלו עליו 35 שנות מאסר. זהו העונש החמור ביותר שנגזר אי-פעם על אנס בישראל.

עלות יום חיפושים אחריו עלתה, על פי כתב האישום, כ-2.4 מיליון שקל. גורמים במשטרה אומרים, כי החישוב כולל עלות ישירה של השכר ששולם לכ-3,000 השוטרים והפרשים שהשתתפו במבצע (כ-600 שקל ליום), עלות הפעלה של מסוק (כ-12 אלף דולר ליום), עלות הפעלת ניידת משטרה (כ-250 שקל ליום), וכן עלויות עקיפות כמו שינוע כלי הרכב וכוח האדם ממקום למקום, מזון ועוד (כמה מאות אלפי שקלים בסך הכל).

ההשוואה המתבקשת היא למקרה של אלי פימשטיין, שהורשע ברצח בתו התינוקת, הודיה קדם, והסתיר את גופתה. החיפושים אחרי הודיה נמשכו ארבעה ימים, והוא חויב לפצות את המדינה ב-1.42 מיליון שקל.

מדי פעם, מגישה המדינה תביעות נגד מטיילים, שבשל רשלנותם נקלעו לסכנה והקפיצו כוחות חילוץ רבים. היא עושה כן רק במקרים שבהם היתה הרשלנות מקוממת במיוחד. אף שהמדינה אינה נוהגת לתבוע עבריין, שמעשיו גרמו לה (כריבון) הוצאות ונזקים, היא הגישה תביעה תקדימית נגד פימשטיין, שכללה רק את עלות החיפושים ולא את עלות חקירת הפרשה.

לפני כשנתיים אף תבעה המדינה שני פעילי ימין, שנגדם הוגש גם כתב אישום, אחרי ש"הקפיצו" את המשטרה כשמסרו ידיעה כוזבת על בחורה שנדקרה והושלכה ביער. עלות יום וחצי של חיפושים נאמדה בתביעה בכ-50 אלף שקל. בכתב אישום שהוגש ב-1997 נגד תושב בני ברק שביים את חטיפתו בידי מחבלים, נאמדה עלות החיפושים שארכו כיומיים בכ-425 אלף שקל.

אזרח אוסטרלי, שביים את מותו בתאונה בים, ואז אסף את כספי הביטוח ועבר לגור בניו זילנד, חויב לפצות את משטרת אוסטרליה בכ-20 אלף דולר אוסטרלי. לעומתו, אישה ניו-זילנדית שבדתה טענה שאנסו אותה, שלחה את המשטרה למרדף אחרי האנס הלא קיים. המשטרה בזבזה כ-40 שעות חיפושים, שעלותם הסתכמו בכ-3,200 דולר.

אפשר לראות שעלות החיפושים אינה רק שאלה של גיאוגרפיה, אלא גם של זהות הנעדר וחומרת הסכנה הנשקפת לו ולציבור. על פניו, 36 מיליון השקלים שהושקעו בחיפושים ייפלו על כתפי משלם המיסים, ולא רק משום שסלע אינו מסוגל לשלם סכום כזה. בתקדים פימשטיין דחה בית המשפט את עמדת המדינה, לפיה בכל מקרה עבריינות היא רשאית לתבוע פיצוי בגין נזקים והוצאות.

בית המשפט קבע שפיצוי כזה עשוי להינתן בהתקיים שני תנאים: הפעולה שגרמה נזקים והוצאות היא נספחת וחיצונית לעבירה עצמה (כמו במקרה פימשטיין); הפעולה מכוונת כלפי המשטרה ונועדה להכביד עליה את החקירה ולמנוע ממנה את גילוי האמת.

המקרה של סלע אינו עומד כנראה בתנאי הראשון, משום שעצם בריחתו מהווה עבירה (בריחה ממשמורת חוקית). מעבר לכך, המקרה של פימשטיין היה קיצוני מאוד, משום שהוא התייצב בפני מצלמות הטלוויזיה ובקול שבור ביקש את עזרת הציבור בחיפושים.