אחריות העירייה לנזקים שנגרמו כתוצאה מהיתר בנייה שלא כדין

התובעת, קבלן בניין, קיבלה היתר בנייה לבניית פרויקט. תוך כדי הבנייה התברר כי התוכנית חורגת מהתכסית המותרת, אשר רק הוועדה המחוזית רשאית לאשר. חרף זאת העירייה הציגה מצג שלפיה העניין מותר. הבנייה של הקבלן נפסקה ונגרמו לו נזקים. העירייה חויבה בתשלום נזקים עקב מצג שווא

הליכי קבלת היתר בנייה ברשויות הינם מן ההליכים המורכבים והארוכים ביותר. העניין מתחיל בגישוש של האדריכל מטעם מבקש ההיתר אצל מהנדס העיר ופקידי רישוי, עד שמגיעים לסיכום סופי לעניין הבנייה שתהיה ותנאיה. במהלך המגעים בין מבקש ההיתר לבין פקידי הרישוי, הבקשה עוברת אי אלו שינויים עד שבשלה להגישה לאישור הוועדה המקומית.

לדידו של האזרח, הוועדה המקומית היא הגוף המוסמך האמור לפרש נכונה את הוראות חוק התכנון והבנייה, ואת הוראות התב"ע החלה על האזור המבוקש.

מסתבר, כי על הרשות המקומית להקפיד ולהיזהר, כי לאישורים שהיא מנפיקה וכן המצגים שהיא מציגה יש חשיבות גדולה, ואם המסתמך עליהם וניזוק - הוא יכול לתבוע את נזקיו.

מקרה דומה לכך הובא והוכרע בביהמ"ש המחוזי בת"א בפני השופטת צפורה ברון בעניין ת.א 3075/98 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חולון ואח'.

בעניין אילנות הקריה, התובעת הגישה בקשה לבניית מספר בניינים גבוהים בקרית בן גוריון שבחולון. תוך כדי הבנייה השכנים התנגדו לבנייה בטענה כי הבנייה הינה בחריגה משמעותית מנספח הבינוי שעל-פי תוכנית בניין עיר היה נספח מחייב. בעקבות כך, המרחק בין הבניינים השכנים לבין הבנייה המבוקשת קטן בהרבה. בדיון שהתקיים בוועדה המקומית התברר כי אכן הטענה נכונה. בתמורה הקבלן נאלץ לשנות את התוכנית, להוסיף מספר דירות ולבקש הקלות בכדי לאפשר לו לבנות את אחוזי הבנייה המוגדלים במסגרת קווי בניין המותרים.

הוספת הדירות נתקלה בהתנגדות ועדת ערר, שדחתה את החלטת העירייה לאשר את תוספת יחידות הדיור. הקבלן, שנאלץ במשך יותר משנה להתעכב עם היתרי בנייה כאלו ואחרים, תבע את העירייה והעירייה תבעה את פוליסות הביטוח שלה ואת האדריכלית שהגישה את התוכניות מטעם התובעת.

השופטת ברון קיבלה את התביעה בעיקרה בקובעה, כי העירייה הפרה חובה חקוקה עת התעלמה ממילוי הוראת נספח בינוי, והציגה מצג שלפיו אין למלא אחר נספח הבינוי, שבמקרה זה היה מחייב. לפי קביעת ברון, יש במעשה הוועדה המקומית סוג של רשלנות אשר יש קשר סיבתי בינה לבין הנזק לה טוענת התובעת.

לעניין אשם תורם שהוועדה המקומית טענה כלפי התובעת, השופטת ברון קבעה: "אין כל משמעות לטענת הוועדה המקומית, לפיה התובעת היתה מודעת לכך שהבקשה להיתר חורגת מהתכסית המותרת, שהרי הוועדה המקומית, שהיא הרשות המופקדת על-פי דין על רישוי והוצאות היתרי בנייה, הציגה מצג לפיו אין היא דורשת התאמה בין בקשת ההיתר לבין התכסית שבנספח הבינוי. משכך, אין לה לוועדה המקומית להלין אלא על עצמה, משהסתמכה התובעת על המצג שהציגה היא עצמה. עניין זה אף מפריך כל טענה לאשר תורם מצדה של התובעת".

התביעה של הוועדה המקומית כנגד האדריכלית נדחתה, באשר השופטת ברון קבעה כי לא היה כל פסול בהתנהגות האדריכלית אשר עשתה את התוכניות כפי שעשתה, ובהתאם להנחיות פקידי הרישוי בטרם הגשתה.

כמו כן, השופטת ברון קבעה כי על חברת הביטוח המבטחת את העירייה לשפות את העירייה בגין פוליסת הביטוח.

הכותב הינו מומחה לדיני מקרקעין, תכנון בנייה וממ"י.