הארכת מועד לתיקון שומה

תקציר: האפשרות להארכת מועד לתיקון שומה, מעבר לארבע השנים הקבועות בסעיף 85 לחוק, תלויה במספר גורמים (לפחות עד הכרעת בית המשפט העליון בסוגיה): זהות הוועדה אליה הוגש הערר, הרכבה, אך בעיקר בשאלת תום לב של הנישום או "אשמה" של המנהל, שיגרמו לחברי הוועדה להרגיש שהארכת המועד מוצדקת.

סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין קובע, כי מנהל מיסוי מקרקעין רשאי לתקן שומה תוך 4 שנים, בהתקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף. סעיף 107 לחוק קובע כי מנהל מיסוי מקרקעין רשאי, אם ראה "סיבה מספקת", להאריך כל מועד הקבוע בחוק. השאלה - האם רשאי מנהל המיסוי לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 107, כדי להאריך מועד לתיקון שומה הקבוע בסעיף 85 (4 שנים) - נדונה רבות בפסיקת וועדות הערר, והניבה פס"ד סותרים.

בעניין קייסון (עמ"ש 14/89) קבעה וועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי בחיפה, כי עולים חדשים, שהיו זכאים לקבל פטור ממס רכישה אולם שילמו אותו בתום לב ומחוסר ידיעה, זכאים להחזר המס ששילמו, על אף שחלפו שש שנים ממועד עריכת השומה במסגרתה שולם המס. הוועדה דחתה את טענת המנהל, כי לא ניתן להאריך את המועד לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק מכוחו של סעיף 107 לחוק.

בנוסף, בעניין סולטן רוזי (ו"ע 1063/02) שניתן לאחרונה ע"י וועדת הערר בת"א (בהרכב היו"ר בן שלמה והחברים מרגליות ולזר) נקבע, כי אין בלשון סעיף 107 מגבלה השוללת תחולתו גם על המועד שבסעיף 85. עם זאת נקבע, כי השימוש בסעיף ייעשה בנסיבות מיוחדות וחריגות, וכי באותו עניין מתקיימות נסיבות המצדיקות הארכת המועד - טעות בתום לב, שנגרמה בחלקה בשל טעות של מנהל מיסוי מקרקעין.

לעומת זאת, בפסק דין מאוחר יותר (ו"ע 1012/05 כספי רות) בהרכב אחר (יו"ר זמיר, חברים מרגליות ומונד) ציין חבר הוועדה עו"ד מרגליות, כי הוא מסתייג מפסק הדין בעניין רוזי, שהוא היה שותף לכתיבתו, ככל שעולה ממנו כי די בטעות בתום לב כדי להאריך את המועד לפי סעיף 107 לחוק. לדעתו, הסעיף יחול רק על הארכת מועדים בעלי אופי דיוני בעיקרו ומטבע הדברים מדובר במועדים קצרים ולא במועד של ארבע השנים הקבוע בסעיף 85 לחוק.

הנושא הסבוך הביא להבדלים, לכאורה, בין מספר פסקי דין של אותה וועדה, גם בוועדה שליד בית המשפט המחוזי בי-ם. בעניין אלוני (ו"ע 9066/04) שניתן אף הוא לאחרונה, קבעה וועדת ערר זו, כי אין לעקוף את מגבלת ארבע השנים הקבועה בסעיף 85 לחוק, באמצעות הארכת מועד לפי סעיף 107 לחוק. וועדת הערר נימקה את עמדתה, בעדיפותה של יציבות השומה על פני ה"זעזועים" העשויים להגרם מתיקון השומה בדיעבד ללא הגבלת זמן.

למרות האמור, הרי שאותה וועדה, באותו הרכב ובעניין אחר (וע 1007/05 המשלחת הדתית הרוסית), קבעה כי ניתן להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק, תוך שימוש בסעיף 107. למרות הקביעות הנחרצות לכאורה שנקבעו בעניין אלוני, הסתייגה הוועדה מן הפסיקה באותו עניין וקבעה כי במקרה הנדון העוררת העלתה "סיבה מספקת" המצדיקה את הארכת מועד. זאת, משום שפעלה בתום לב, והאמינה שמכתבו של מנהל מיסוי מקרקעין, בו קבע שהטיפול בעניינה "הוקפא", משמעו שהשומה טרם נקבעה סופית.

אם כך, נראה שהאפשרות להארכת מועד לתיקון שומה, מעבר ל-4 השנים הקבועות בסעיף 85 תלויה, עד שיאמר העליון דברו, במספר גורמים: זהות הוועדה אליה הוגש הערר, הרכבה, אך בעיקר - האם הנסיבות בגינן מתבקשת הארכת המועד מצביעות על תום לב של הנישום או על "אשמה" של המנהל שיגרמו לחברי הוועדה להרגיש שהארכת המועד מוצדקת.