חוסר שיקול דעת עצמאי

בכך, נוצרת שוב תלות של האזרח החוכר, המבקש לעשות פעולת בנייה כלשהי, במינהל מקרקעי ישראל, אשר למעשה אוחז בידו מעין זכות וטו. זכות זו של המינהל מונעת מהחוכר לעשות כל פעולה תכנונית ללא חתימה ברורה ומפורשת של המינהל.

בענין זה כבר נכתב בעבר, שדווקא ועדות הערר לתכנון ובנייה סייעו לחוכרים. המעניין הוא שוועדות הערר סייעו, אך לא הוועדות המקומיות, אשר בדרך כלל כל עוד הדבר אינו נוגע לאינטרסים ישירים שלהן (כמו למשל, אם ההחלטה יכולה לסייע להם לגבות היטלי השבחה - מקור הכנסה חשוב ונכבד של הרשויות), מתכופפות ומיישרות קו עם עמדת המינהל.

אותן ועדות ערר קבעו, שאם החוכר מגיש בקשה לבנייה על קרקע מינהל, והמינהל אינו חותם, אזי הוועדה המקומית תדון בבקשה להיתר והיא תיתן אותו אפילו בסירוב המינהל!

השיקול היחידי שעל הרשות התכנונית לשקול, על פי חוק התכנון והבנייה, הוא השיקול התכנוני, ולא שום שיקול קנייני או כספי, כפי שהמינהל נוהג להפעיל.

והנה, למרות הפסיקות העיקביות הללו של ועדות הערר, בוחרות הוועדות המקומיות - ובאופן מודע, ועל כך הצער, שלא לציית להחלטות אלו (כך פשוטו כמשמעו!). הטענה שמאחוריה הן נוהגות להסתתר היא שזאת עמדת היועץ המשפטי של משרד הפנים.

חשוב לדעת, שהיועץ המשפטי של משרד הפנים הוציא הנחיה שאין מקום להיעתר לבקשות הבנייה הללו, אפילו שכך החליטו ועדות הערר, שכן לטענתו העמדה הנכונה היא הפוכה.

לעניות דעתי, עמדת היועמ"ש איננה נכונה. על כך כבר נפסק לא אחת בבתי המשפט, ולכן אין טעם להאריך. יתרה מזאת: ראוי להעיר, שאפילו אם צודק היועמ"ש, עדיין אין הדבר מחייב את הרשויות המקומיות, אשר כידוע יש להן חובה להפעיל שיקול דעת עצמאי משלהן.

למעשה הרשויות המקומיות פועלות שלא כדין בשעה שהן מאמצות באופן אוטומטי את עמדת היועמ"ש, ונראה הדבר כי הן עושות כך משום שאינן מעוניינות להתעמת עם המינהל, בוויכוח שבינו לבין אזרח חוכר.

יהא זה ראוי יותר אם רשויות התכנון יפעלו במסגרת סמכותן התכנונית, ויצייתו להחלטות שיפוטיות מנומקות וראויות, אפילו אם הדבר יבוא "חלילה" על חשבון המינהל ולטובת אזרחי הרשות.

הכותב הוא שותף במשרד הרטבי, בורנשטיין, בסון ושות', המתמחה בדיני תכנון ובנייה.