הזיכויים - לא "הרשעה" של הרשות

אין שום אפשרות להסתמך על הזיכויים האחרונים כראייה, ולו לכאורה, לפגם כלשהו בהתנהלותה של רשות ני"ע

לאחר שני עשורים בהם "נהנתה" רשות ניירות ערך מקרוב ל-100% הרשעות בתיקים שהגישה, סיפקו בתי המשפט, בשבועות האחרונים, ארבעה זיכויים. בעקבות הזיכויים, ובהסתמך עליהם, הוצפה העיתונות בכתבות ביקורת על אופן הפעולה של הרשות. כפי שעולה מהן, רבים רואים בזיכויים אלו הוכחה לכך שהרשות אינה פועלת כראוי.

מי שמכיר את כתיבתי, הן האקדמית והן מעל גבי עיתון זה, אינו יכול לחשוד בי שאני חף מביקורת על הרשות. אך בניגוד למבקרים אחרים, אינני מוצא שום אפשרות להסתמך על הזיכויים כראייה, ולו לכאורה, לפגם כלשהו בהתנהלות הרשות. קיימות 3 סיבות מרכזיות לכך שאינני מרגיש נוח להצטרף ל"חגיגות" אלה על חשבון הרשות.

הא-נומליה של 100% הרשעות: בראש ובראשונה, ההיתלות של מבקרי הרשות בזיכויים מתעלמת מכך שגם אם הרשות היתה פועלת באופן מושלם לחלוטין, ללא שום שגיאה, היה צפוי שחלק ניכר מפסקי הדין יסתיימו בזיכוי.

למעשה, על-פי הדין הנוהג כיום, כאשר הרשות פועלת באופן אופטימלי, אחוז הזיכויים צריך להיות גבוה למדי. מסקנה זו הינה תוצר הכרחי של חוק סדר הדין הפלילי על פיו פועלת הפרקליטות. כפי שהסביר בג"ץ בפרשת קצב, על פי חוק זה, הפרקליטות חייבת להגיש כתב אישום כל אימת ש"הסיכוי הלכאורי להרשעה בתיק עולה על הסיכוי הלכאורי לזיכוי, ולו באורח קל בלבד".

במילים אחרות, בכל מקרה בו מעריכה הפרקליטות שסכויי ההרשעה עולים על 50%, היא חייבת להעמיד את הנאשם לדין. ומכיוון שכך, המצב אשר שרר עד לפני כשנה, בו כמעט כל התיקים שהגישה רשות ניירות ערך הסתיימו בהרשעה, לא העיד על תפקוד נאות של הרשות, אלא דווקא על כך שידם של השופטים על הדק ההרשעה היתה קלה מדי.

זיכוי אינו הפסד של הרשות: הביקורת על הרשות יוצרת בציבור תחושה כאילו ההליך הפלילי הנו מגרש משחקים, בו כל הפסד של הנאשם הנו ניצחון של הרשות, ולהפך. אך בעוד המטרה של הנאשם להשיג זיכוי היא ברורה ומובנת מאליה, המטרה של הרשות איננה, ואסור שתהיה, להשיג מקסימום הרשעות.

ההיתלות של המבקרים בזיכוי כהוכחה מרשיעה נגד הרשות, רק מגבירה את המוטיבציה של הפרקליטות להרשיע בכל מחיר, ומכניסה את הרשות לעמדת מגננה לא בריאה. ביטוי מסויים לכך ראינו אתמול במתקפת הנגד של מספר אנשים בפרקליטות, אשר בחרו לתקוף בעיתונות את השופט קליין באופן בלתי ענייני. התבטאויות כאלו מצד אנשים הממלאים תפקיד ציבורי בפרקליטות, לא רק שאינן לגיטימיות בעיני, אלא שהן גם מספקות תחמושת למבקריהם, ומחזקות את התחושה שגם הפרקליטות מתייחסת להליך הפלילי כאל מגרש משחקים בו כל זיכוי מהווה מבחינת הפסד. מצד שני, אני יכול להבין את המצוקה בה נמצאים אנשי הפרקליטות, כאשר המתקפה נגדם גם היא בלתי עניינית. וגם מסיבה זו, אינני רואה לנכון להתנפל על הזיכויים כמוצא שלל רב.

חוסר העקביות בביקורת: אך קיימת סיבה נוספת, מהותית יותר, לכך שאינני מסוגל להסתמך על הזיכויים כקרדום לחפור בו נגד הרשות. על מנת להיות עקבי, כל הסתמכות שלי על הזיכויים תמנע ממני את האפשרות לבקר את הרשות על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה ותחייב אותי לחזור מביקורות שהשמעתי בעבר על כתבי אישום כאלו. כפי שאינני מוכן לקבל את פסקי הדין המרשיעים כהוכחה לכך שהביקורת שלי על הרשות אינה מוצדקת, כך גם אינני יכול לטעון שהזיכוי מוכיח, בהכרח, שהרשות טעתה. כולנו, אזרחים ואנשי הרשות כאחד, חייבים לכבד את הסמכות של המערכת השיפוטית. העובדה שאנו מקבלים עלינו את סמכותה של המערכת אינה מחייבת אותנו גם להסכים עם הרציונליות של הכרעותיה.

מכל האמור, לא נובע שאיננו יכולים לבקר את הרשות על כך שהגישה כתבי אישום בפסקי הדין שהסתיימו בזיכוי. טענתי היחידה היא, שהביקורת אינה יכולה להסתמך על עצם הזיכוי כראייה לפגם בהתנהלות הרשות. בדיוק כפי שסברתי בעבר, שהרשות נוהגת באופן שאינו ראוי כשהיא הודפת ביקורת (לרבות ביקורת שלי), אך ורק על ידי נפנוף בפסק דין מרשיע התומך בעמדתה, כך גם מבקרי הרשות אינם יכולים להסתפק בנפנוף בפסק דין מזכה.

השיח הביקורתי על אופן הפעולה של הרשות צריך להתייחס באופן ענייני לשיטות החקירה של הרשות, למדיניות המשפטית שלה וכיו"ב. ושיח ביקורתי כזה צריך להתרחש לא רק במקרים שמסתיימים בזיכוי. להפך, בפסק דין שמסתיים בזיכוי, מספק בדרך כלל בית המשפט את הביקורת הנחוצה, והדבר מאלץ את הרשות לבחון את עצמה, בין אם היא מעוניינת בכך ובין אם לא. העין הפוקחת והמפוכחת של האקדמיה, התקשורת והציבור הרחב נחוצה יותר דווקא במקרים המסתיימים בהרשעה, בהם הרשות נחה על זרי הדפנה, בעוד הנאשם סופג את כל העונש, לעיתים שלא בצדק.

* הכותב הוא מנהל אקדמי של מרכז פישר לממשל תאגידי ורגולציה של שוק ההון, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב.

צרו איתנו קשר *5988