גודל הפער כן קובע

שלא יספרו לכם מעשיות: גודל הפער האלקטורלי בין המנצח לבין הבא אחריו כן קובע, ועוד איך. הפרשנויות, רובן ככולן, קובעות, כי העיקר שמנצחים - לא משנה באיזה הפרש. הדעה הזאת יכולה להיות נכונה, וגם זה בקושי, כאשר מדובר בדמוקרטיה שאינה מבוססת על קואליציות. ברק אובמה הרשה לעצמו להתעלם מיריבתו המפסידה הילארי קלינטון, למרות הניצחון הדחוק שלו, ולמרות מעמדה ה"קלינטוני" במפלגה הדמוקרטית. אבל זה בארץ אחרת, בשיטה אחרת ועם אנשים מסוג שונה.

לבני לפני ואחרי

אצלנו זה סיפור אחר. אין הרבה מדינות שבהן גודל הפער קובע כמו בארצנו, שהיא ארץ הקואליציות הבלתי מוגבלות. פרס-רבין כבר אמרנו? כל העימותים המפלגתיים ביניהם הסתיימו בניצחון (של רבין) בשברי אחוזים. התוצאה היתה שני בעלים של אותו הבית, וזה ממש לא מרשם לשלטון יעיל.

לבני של הסקרים, של הפער בן שתי הספרות, היתה מנהיגה ללא תנאי. לבני של תוצאות האמת, של כאחוז אחד הפרש, היא מנהיגה סמכותית פחות. אחד מתומכיה הבכירים, השר גדעון עזרא, כבר הספיק לומר שעל לבני "לחבק את מופז". אחרים ביטאו את אותה הדעה בניסוחים אחרים. וכאשר אומרים מופז, הכוונה אינה רק לשאול, אלא לכל מה ולכל מי שהולך איתו.

חיבוק נחש

לחבק יריב שהובס, יכול להיות חיבוק דוב - לחבק יריב שהפסיד בהפרש קטן, דומה יותר לחיבוק נחש. וזה לא קשור באופיו או באישיותו של האיש - זה מובנה בטבע האנושי. אדם שספג תבוסה ברורה, דרישותיו ומאווייו, וכמובן גם יכולת התמרון שלו, צנועים בהרבה מזה שהפסיד בהפרש זעיר. בנוסף, המפסיד הזעיר הוא לא רק אדם מאוכזב, הוא גם מאוד מאוד מתוסכל, ובעיקר מריר. המפסיד הזעיר מסתובב על משכבו בלילות עם המחשבה שהחמיץ הזדמנות שאולי היא בלתי חוזרת.

אדם במצב נפשי כזה הוא שותף רע מאוד לכל דבר ועניין, כי הדרך ממרירות לעוינות קצרה מאוד מאוד. ועוינות מובילה בדרך הטבע לחתרנות. כי מה הכי רוצה אדם שהפסיד בהפרש זעיר? להוכיח לעולם כולו שהבוחרים טעו כאשר לא העניקו לו את הניצחון.

ניצחון אינו מנהיגות

זה המצב שאליו התעוררה ציפי לבני הבוקר (ה'). אבל מכיוון שפוליטיקה אינה מדע מדויק, הנתון הזה אינו אבסולוטי. בסופו של יום - יום ארוך וקשה - הכל תלוי בלבני, כיצד היא תנהג, תתנהל, מה היא תשדר, איך תיראה "שפת הגוף" שלה. אני מניח שבכל מה שכתבתי עד פה אין חידוש עבורה. היא בוודאי יודעת שעם שאול מופז (או כל מפסיד זעיר) לצידה, חייה כמנהיגה יהיו קשים עד בלתי נסבלים. השאלה היא מה תעשה עם הידיעה הזאת?

הבחירות בקדימה נתנו ללבני את הניצחון - לא את המנהיגות. לכן, אם לבני חפצת מנהיגות, היא צריכה לקחת בכוחותיה שלה את מה שלא ניתן לה בפריימריז. הדרך היחידה לעשות זאת היא ללכת בכיוון הנגדי לכל מה שנכתב כאן, ולומר: ניצחון הוא ניצחון הוא ניצחון - ואני לא חייבת שום דבר לאף אחד. לא רק לומר, כמובן, אלא להתנהג ולהתנהל בהתאם. זה לא קל, יהיו שיקומו עליה מכל עבר. אבל זה פחות קשה אם עושים זאת מיד. כי גם אם במפלגה לא יאהבו את מהלכיה, יהיו אשר יהיו - מה יעשו? ידיחו אותה? יילכו עוד פעם לפריימריז? לעומת זאת, אם תשתהה יהיה מאוחר מדי, היא כבר תהיה מוחלשת, ובעוד כמה חודשים היא כבר כן תהיה פגיעה.

קצין וג'נטלמן

רבים לחצו על מופז לא להכיר בתוצאות הבחירות, לערער, לטעון לזיופים. הוא לא שעה לעצות. אבל למה שלא ניתן לו קרדיט על התהגותו? מיד לאחר שיו"ר ועדת הבחירות חתם על התוצאה, מופז טילפן אל לבני ובירך אותה. זה היה מעשה יפה וג'נטלמני.

אל תבכו על אולמרט

אנחנו כבר מתחילים לשומע את קולות האמפתיה על אולמרט, את הפרגון הגדול למי שהולך. הוא היה ראש ממשלה מצוין - אומרות הנפשות הרחמניות. האמת - לא מבין על מה מסתמכת הקביעה הזאת. על מלחמת לבנון, אולי? על העברת מאות אסירים ועשרות מיליוני דולרים לפלסטינים - כאשר גלעד שליט עדיין נמצא אצלם? מה, מה בדיוק עשה אולמרט שמזכה אותו בציונים טובים כראש הממשלה?

צריך לזכור: האיש הזה גרם לנו נזק עצום שאת שיעורו קשה לאמוד. שנים הוא מתעקש לשבת על כס ראש הממשלה, ובמקביל הוא יושב על כס החשודים. כמה מפסידה מדינה שהעומד בראשה אינו מסוגל למלא כראוי את תפקידו? אנחת רווחה צריכה ללוות את אולמרט עם הליכתו, ולא אנחות צער. *