ביה"ד: "יש לכלוא סרבני גט עם אסירים ביטחוניים ולאסור עליהם לישון על מזרן"

פסק דין חסר תקדים למען נשים עגונות: ביה"ד הרבני לא אישר לגבר כלוא לראות את ילדיו ולקבל אוכל כשר למהדרין בשל סרבנות גט ; הבעל כלוא כבר 7 שנים בשל סרבנותו

בית הדין הרבני הגדול פסק כי סרבן גט הנתון במאסר בשל סרבנותו, אינו זכאי לפגוש בכלא את ילדיו ולקבל אוכל כשר למהדרין. בפסק דין חסר תקדים בתוכנו ובחריפותו, המליצו הדיינים לשלול מסרבן הגט, הכלוא כבר 7 שנים (!), את הזכות לישון על גבי מזרן - כדי ש"יידע כי בית הכלא אינו בית הבראה".

כפתרונות אפשריים לעגינות נשים קראו הדיינים למנהל הכלא להשתמש בסמכותו הטבועה לנקוט אמצעים שישכנעו את הבעל הסרבן לתת גט. כך קראו שלא לכלוא סרבנים באגף שומרי המצוות או עם סרבנים אחרים. "סרבני גט צריכים להיות מוחזקים עם אסירים מהסוג הקשה ביותר, באופן שתקטן המוטיבציה של סרבן הגט להקשות את עורפו. סרבן גט שמשתהה בכלאו למעלה משנה, יש לשכנו באגף האסירים הביטחוניים!", קבעו.

הדיינים העבירו העתק מפסק הדין ליועץ המשפטי לממשלה, נציב שב"ס ויו"ר ועדת החוקה בכנסת, על מנת שישקלו המלצתם לבטל את ההגבלה על מאסר סרבן גט ל-10 שנים בלבד. "האישה הוטלה על-ידי הבעל למאסר עולם, בעוד שהוא נמצא במאסר קצוב ל-10 שנים", הסבירו.

פסק הדין ניתן בעניינם של זוג יוצאי ברית-המועצות לשעבר, שחזרו בתשובה והפכו לחסידי חב"ד. האישה תבעה מבעלה גירושין, בנימוק שהוא מתעלל בה פיזית ונפשית. הבעל הודה כי היכה את אשתו כשהיתה בהריון, משום ש"לא רציתי שאימא שלה תבוא".

בשנת 1999 חייב בית הדין האזורי את הבעל לתת גט. הוא סירב ונשאל על-ידי הדיינים אם הוא רוצה את אשתו. "אני רוצה אותה בקבר", השיב. בית הדין הטיל עליו מאסר בניסיון לכפות עליו גט, ומעת לעת הוארכה תקופת המאסר, וכיום הוא מרצה כבר 7 שנים. בחלק מהתקופות הושם בבידוד, שלדברי הדיינים "היווה פרס עבורו".

במשך השנים הוטלו על הבעל כל ההגבלות האפשריות המפורשות בחוק, ובהן הוראה שלא להעלותו לתורה ולא לצרפו למניין בשום מקום, אך הוא עמד בסרבנותו. הבעל נמנע מלערער על פסקי הדין והסנקציות בעניינו, למעט שתיים: האיסור לראות את ילדיו ומניעת אוכל בכשרות מהודרת. המחלוקת היתה האם מוסמך בית הדין להטיל על הבעל הגבלות שאינן מפורשות בחוק.

"לשקול מלקות"

הדיינים הרבנים שלמה דיכובסקי, אברהם שרמן וציון בוארון ציינו, שלפי דין תורה, במסגרת כפיית גט ניתן היה אף לכוף את הבעל בשוטים (מלקות) עד שתצא נפשו, אולם הדבר אינו נהוג כיום במדינות דמוקרטיות, למרות ש"אולי יש לשקול זאת מחדש לגבי מתן גט". כיום מקובל לכפות גט באמצעות מאסר, למרות שלדברי הדיינים "השהייה בבית סוהר של יהודים קלה יותר מכפייה בשוטים".

הדיינים תהו כיצד "הבעל 'הצדיק', שנהג באלימות כלפי אשתו וכינה אותה בכינויי גנאי מחפירים, מגלגל עיניו בטענות של יראת שמיים אך ממרה את פי הדיינים". הם דימו אותו לחזיר המפריס פרסה ואינו מעלה גרה, עליו אמרו חז"ל שהוא פושט את טלפיו כאומר "כשר אני". "הבעל אינו מסתפק בכך אומר לנו בהתנשאות: 'אני לא סתם כשר, כשר למהדרין אני'".

הדיינים הכריעו כי אין מקום להגביל את בתי הדין הרבניים רק לפסיקת הסנקציות המופיעות במפורש בחוק. זאת, לדבריהם, משום שלבית הדין סמכות טבועה להעניק סעדי עזר לביצוע הסעד הראשי שהוא הגירושין, ובלבד שסעדים אלה "מתקבלים על הדעת".

מרי מבזה

למרות שהחוק קובע כי לא ניתן לשלול מסרבן גט מפגש עם ילדיו הקטינים, הדיינים קבעו כי יש מקום להבחין בין מצב בו אנשי מקצוע סבורים שטובת הילדים היא לבקר את אביהם בבית-הסוהר, לבין מצב שבו הביקורים אינם משרתים את טובת הילדים.

לדבריהם, במקרה כזה "יש לתת משקל מוגבר לעובדה כי הבעל הסרבן מבזה במריו את בית הדין ואת המערכת המשפטית כולה. הבעל המרדן מבקש לעשות שימוש סלקטיבי בהליכי משפט ולאמץ לעצמו את ההליכים המיטיבים עימו בלבד. יש להצדיק את בית הדין הנוקט נגדו מידה כנגד מידה, ומסרב להידרש לבקשתו לבדוק מהי טובת הילדים עד שימלא אחר פסק הדין".

הדיינים ציינו כי הבעל לא ביקש לראות את ילדיו על מנת ללמדם תורה, אלא לכאורה על מנת להסיתם נגד אימם, כפי ששירותי הרווחה דיווחו שעשה בעבר. "מפתחות הכלא" מצויים בידי הבעל, הדגישו הדיינים, משום שברגע שייתן גט הוא ישוחרר ממאסרו.