מבחן התוכן הכלכלי - ז"ל

בפסק דין שניתן ב-22.9.08 (ע"א 345/04 ויינברג), ניסו המערערים לקרוא תיגר על הפסיקה הישנה של בית המשפט העליון בסוגיה זו, אך בית המשפט העליון שב וביצר את ההלכה הישנה. בפסק הדין בעניין ויינברג סירב בית המשפט לסטות מהדין הכללי (חוק המקרקעין) ולקבוע הלכה ייחודית לצורכי חוק מיסוי מקרקעין, בהתאם למהות הכלכלית של העיסקה.

זהו נדבך נוסף בפסיקה דווקנית-פורמליסטית של בית המשפט העליון (ראו ע"א 8569/06 פוליטי בעניין חישוב המס הליניארי) הסוטה ממבחן המהות הכלכלית שאומץ על-ידו באופן נרחב בעבר. האם מדובר במגמה ההולכת ונבנית, או בפסיקה נקודתית? ימים יגידו.

בעניין ויינברג רכשה המנוחה את זכויותיה במקרקעין בסדרת רכישות של חלקים בלתי מסוימים. משהגיע חלקה במקרקעין ל-50%, מכרה שישית מזכויותיה (1/12 מכלל המקרקעין). מנהל מס שבח ייחס לחלק הנמכר חלק יחסי מכל אחד ממועדי הרכישה, וחייב במס שבח בהתאם. המערערים טענו, כי החלק שנמכר על-ידי המנוחה הוא חלק מסוים אותו רכשה כעשרה חודשים לפני כן, ומאחר ושווי מכירתו זהה לשווי רכישתו, הרי שלא נצבר שבח ואין חבות במס.

השופט י' אלון (אליו הצטרף השופט ס' ג'ובראן) דחה את טענות המערערים. לגישתו, לא ניתן לסטות מסעיף 27 לחוק המקרקעין, הקובע, כי בעלות משותפת במקרקעין משתרעת בכל אתר ואתר של המקרקעין. לדידו, כשם שאין המוכר יכול לזהות את חלקו הבלתי מסוים במקרקעין בשטח פיסי מסוים, כך אין הוא יכול לזהות את החלק הנמכר דווקא עם רכישה פלונית מכלל רכישותיו ההדרגתיות של אותם מקרקעין. מכאן, ש"התוכן הכלכלי", מכוחו מבקשים המערערים לזהות את החלק הנמכר דווקא עם מועד הרכישה האחרון, הוא בסך הכל ניסיונם לחסוך במס.

השופט אליקים רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר כי במקרים בהם יכול הנישום להוכיח כי העיסקה שביצע משמעותה, מבחינה כלכלית, מכירת זכויות ספציפיות במקרקעין - יש מקום לחרוג מדיני הקניין הקובעים כי לא ניתן למכור זכות ספציפית, ולראות את הנישום, לצורכי מס, כאילו מכר זכות שנרכשה במועד מסוים, ולא חלק מכלל החזקותיו. לגישתו, דיני המס יכולים לסטות מהדין הכללי מקום שהדבר נדרש להשגת תוצאה מיסויית צודקת וגביית מס אמת.