על חטא שחטאנו: עורכי דין עורכים את חשבון הנפש המשפטי והכלכלי שלנו

קינת הקלקלה / עו"ד פיני רובין

"אשמנו, בגדנו, גזלנו" יאמרו בחרטה אדריכלי הקלקלה בארצות-הברית ביום הכיפורים הכלכלי הזה; ורבים וטובים יחרו ויחזיקו אחריהם. לצד מביעי החרטה המקלקלים יהיו גם המקולקלים, אלה שסגדו לעגל הזהב, פותו לנגוס בתפוח הזהב המדומה והוכשו על ידי נחשי הפיננסים למיניהם. אלה גם אלה, שהוכו כלכלית, יכו על חטא ביום כיפורים זה, יביעו חרטה ויותר מכל, יתקשו לסלוח לעצמם על עצמם. "עשר החרטות":

1. בנקאי ההשקעות בארצות הברית יבקשו מחילה ממשפחתם, על שנפלו בבור שכרו לאחרים והמשיכו להחזיק במוצרים הפיננסיים של בנקאות ההשקעות ההזויה. הם עצמם נדבקו בהזיות של עצמם ונותרו בלילה אפל אחד ללא כלום, כשארגזי פיטורין בידם. הגולם קם על יוצרו.

2. חברות הדירוג למיניהן לא יקבלו מחילה על שהוכו בסנוורים על ידי אשפי הנדסת המוצרים הפיננסיים. עיניים להם - ולא ראו. הם הובלו בכחש והובילו בכחש. שרשרת המסנוורים והמסונוורים. פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.

3. משפחות אמריקאיות לרבבות יבקשו לכפר ביום הכיפורים על חטא היוהרה והשאננות, על נטילת משכנתאות לרכישת בתי מידות בסכומים העולים על שווי הנכס, ללא כושר פירעון אמיתי. הבנקים המלווים יעשו חשבון נפש (וחשבון כסף) נוקב על ההלוואות הנדיבות בהן מיכרו את הקהל השבוי המכור הזה. כולם התמכרו להלוואות המעוצבות בחוטי זהב ומשי.

הגמילה תהיה קשה מנשוא, ואפילו התפילות וההודיות מלשון "אשמנו, בגדנו, גזלנו" לא יועילו ולא יסולחו.

4. הגופים המוסדיים בישראל לא יידעו את נפשם מרב צער פיננסי, על האג"חים בהם הסתפקו בעת שהעמידו הלוואות עד בלי די ללווים שחלקם בלתי מנוסים ובלתי מיומנים, שניסו את מזלם בנדל"ן, בניכר, ללא ניסיון וללא מיומנות. ההלוואות היו נטולות שעבודים.

בעידן פקודת החברות שנהגה בישראל, כלל בחובו המונח "אג"ח" גם שעבוד. ללא שעבוד - לאו אג"ח. מאז נשתנו הזמנים ונשתנו החוקים. בחוק החברות החדש, הגדרת "אג"ח" כבר איננה טומנת בחובה, בהכרח, את מרכיב השעבוד. הביטוי "אג"ח" הפך להיות, לעיתים, "פח יקוש" ללא כפרה.

5. ציבור הפורעים הישראלי על קופות הגמל והפנסיה, גם הוא לא יידע מנוח ביום כיפורים קודר זה. הם לא ידעו את נפשם מצער וחרטה על "ששברו" את קופתם ואת מטה לחמם לקראת "שבע השנים הרעות" הבאות עלינו. בצורת פיננסית. כל שנצבר "בשבע השנים הטובות" נטרף "ונמשך" בפשיטה שנעשתה על קופות החיסכון לטווח ארוך. את הנעשה (ונמשך) אין להשיב.

6. המוכרים שהתמהמהו בכריתת חוזי המכירה, עד לרעידת האדמה הכלכלית שסיכלה את מכירתם לא יסלחו לעצמם. ואילו הקונים שהתמהמהו בקנייתם ונסוגו הימנה בעוד מועד, יצהלו בדרכם לבית הכנסת ויאמרו: יש אלוקים בשמיים. והיו דברים מעולם.

7. האגדה מספרת על אנשי עסקים שמתוודים, כי הפסידו הרבה יותר מעסקאות שלא עשו, מאשר מעסקאות שעשו. ביום כיפורים זה התהפכה הקערה והחרטה.

8. מאגרי האשראי יבשו. ארץ צחיחה. ספק אם "התפלה" של בנקים מרכזיים בעולם תועיל. אלה שלא השכילו לשריין רזרבה ליום סגריר (מבול), יתחרטו חרטה גדולה. הם יצטערו שלא למדו מאבות אבותיהם את מידת ה"ק*נ*יפ*ל" היהודי (אם אייתי אותו נכון). מיתון עליך ישראל.

9. אלה שלא פעלו כעדר ולא חשו להציל את כספם מהבנקים האמריקאים הכושלים, יתחרטו חרטה כנה ועמוקה על אזלת ידם וחוסר תושייתם. לבנקים הישראלים אין חשש.

10. ויהי בוקר ויהי ערב, שנה חדשה. ובשנה החדשה יתווספו עוד רבבות מצטערים ומתחרטים חדשים. "מצטערים" על שום מה? על שלא ינצלו את הזדמנויות הפז שייקרו בדרכם לרכוש עסקים ונכסים בנזיד עדשים. צריך יהיה רק להתכופף ולהרים מהארץ. מאמץ קטן, סיכון קטן, סיכוי גדול, והשמש תמשיך לשחת (ולהשחית) את זוהרה ארצה, וחוזר חלילה. כי יצר הבצע של האדם רע מנעוריו.

פופוליזם והתלהמות / משה גורלי

שנת המשפט היוצאת מעוררת שאלה מעניינת: האם אנו חטאנו כלפי מערכת המשפט או שמא היא זו שחטאה כלפינו? התשובה היא בעיניי המתבונן - תלוי את מי שואלים. נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, דובריה וחסידיה בטוחים ששר המשפטים, דניאל פרידמן, מוביל פוטש שמטרתו למוטט את המערכת. לא בסתם חטא מדובר כאן מבחינתם, אלא באיום קיומי שאינו נעצר בבית המשפט העליון אלא בדמוקרטיה הישראלית.

לעומת זאת, אם תשאלו את נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, ואת ראש הממשלה, אהוד אולמרט, תקבלו תשובה הפוכה, ב-180 מעלות. לא מערכת המשפט, אלא הם הקורבן האמיתי. וגם הם לא "מסתפקים" בחטא סתם, אלא הולכים על כל הקופה. וכמו ביניש, גם הם בטוחים שמדובר בפוטש. שהמערכת המשפטית חוללה הפיכה והדיחה אותם ללא משפט. אם נזכור את העובדה ששניהם עפו מכהונתם ואין עדיין כתב אישום נגדם, אז לתחושתם זו יש בסיס.

פרשת קצב מספקת תשובה לשאלה שעוררנו למעלה - תשובה שלישית שלא מופיעה בחלופות שהצענו. מערכת המשפט חטאה, אבל בעיקר כלפי עצמה. כלפי ערכיה, כלפי האתוס המקצועי, הממלכתי, הדמוקרטי הנדרש ממנה. את קצב ואולמרט ראוי היה לבעוט החוצה, אבל כשהמערכת המשפטית משתתפת במהלך, ולעתים אין מנוס מכך, עליה להיצמד בקפידה יתרה לכללי המשחק המשפטי. בשתי הפרשות היא רמסה אותם.

שתי דוגמאות משתי הפרשות. היועץ המשפטי, מני מזוז, מודיע לעם ישראל על טיוטת כתב אישום שמכיל שני סעיפי אונס נגד נשיא המדינה קצב. הנשיא חותם על הסדר טיעון שאין בו זכר לאונס. עובדתית, הוא פחות אפילו מהאישום השערורייתי שהוגש בשעתו נגד השר חיים רמון. אחר-כך הנשיא חוזר בו, ומזוז, במקום לעשות את הברור מאליו ולהפוך את הטיוטה לכתב אישום, מגלגל את התיק לבדיקה מחודשת אצל עו"ד רונית עמיאל.

ה"חטא" כפול: המערכת המשפטית מפרסמת שהנשיא אנס, נסוגה בהסדר הטיעון לפלירטוט, וכעת מתקשה לחזור למשבצת שעליה התחייבה בהתחלה. התוצאה: נשיא המדינה מגורש בקלון, מגולגל בזפת ובנוצות תקשורתיים וציבוריים, ועדיין אין זכר לכתב אישום.

ומפרשת אולמרט, הדוגמה היא עדותו המוקדמת של מוריס טלנסקי, שלמעשה גירשה את ראש הממשלה מלשכתו. הפרקליטות ושישה שופטים (שלושה במחוזי ושלושה בעליון) נתנו יד למהלך שמעט מאוד משפטנים הגונים מבינים ומסכימים לו. מהלך שמהווה חידוש במשפט הפלילי, חידוש שהותקן במיוחד לכבוד ראש הממשלה. בדומה לנשיא, גולגל גם ראש הממשלה בזפת ובנוצות, וגורש בקלון. גם הוא בטרם היות כתב אישום.

שני הסיפורים האלה משקפים חטאים כבדים של מערכת המשפט. אין לי שמץ של סימפטיה לקצב ולאולמרט, ואין לי עניין להגן עליהם. יש בי צער רב על מערכת משפטית שמתנכרת ליומרה, למסורת ולאתיקה שמצופים ונדרשים ממנה. ניתן לזהות בהתנהלותה פופוליזם, נהייה אחרי ההתלהמות התקשורתית ונטייה לרצות אותה.

החטא הכבד של המערכת בעיניי הוא הפיכתה למוציא לפועל בשירותם של אינטרסנטים וטהרני איכות שלטון בתקשורת, בביורוקרטיה, בפוליטיקה. צריך שיהיה ויכוח נוקב עם עמיתים בתקשורת, עם עמותות הניקיון הציבורי, עם פונקציונרים כמיכה לינדנשטראוס וירון זליכה. אלה לפחות ממלאים את תפקידם לפי מיטב הבנתם ולהט שליחותם.

המערכת המשפטית, לעומת זאת, מועלת בתפקידה כשהיא רותמת עצמה לשירותם. במיוחד כשהיא עושה זאת תוך סטייה והפקרת נורמות בסיסיות. במיוחד כשהיא עושה זאת כדי לרצות גורמים שהיא זקוקה להם במאבקה נגד שר המשפטים. ב"נזק" הזה עדיין לא האשימו את פרידמן, אז הנה עוד כיוון לתזה שהעלה בזמנו נחום ברנע: המטרה האמיתית היא לא אולמרט אלא פרידמן. אבל ספק רב אם המטרה מקדשת את המחיר הכבד הזה, את מצבור החטאים האלה של מערכת המשפט, בעיקר כלפי עצמה.

צידה האפל של הגלובליזציה / ד"ר אירית חביב-סגל

חשבון הנפש של ערב יום הכיפורים חובר השנה לחשבון הנפש הגלובלי: כיצד הגענו למשבר הנוכחי בשוקי ההון? כיצד קרסו אידיאולוגיות השוק החופשי, עד אשר נדרשת מעצמת הקפיטליזם להיחלץ ולרכוש ניירות ערך בשווי של מאות מיליארדי דולרים?

חשבון הנפש כרוך, באופן טבעי, בחיפוש אחר "אשמים" ו"חטאים": מי כשל, ומדוע? האם הבעיה הייתה בהיעדר גילוי, או בהיעדר פיקוח, בכישלונה של הרגולציה, או שמא אפילו בגניבות של ממש? אכן, יעברו עוד ימים רבים עד שיימצא מענה לשאלות אלו.

עד אז, ברוח הימים הנוראים, ובעוד כולנו עדים לכדור השלג המתגלגל ותופס תאוצה משוק הון אחד למשנהו, ניתן לחשוב על הדברים גם מזווית קצת אחרת. ייתכן שהכשל האמיתי נעוץ דווקא בכישלון להעריך מראש את עוצמתו הצפויה של המשבר כבר מראשיתו, כאשר כשל זה נובע ממאפייניו המיוחדים של המשבר הנוכחי. הנה שלושה מהם:

המשבר הנוכחי חשף את צידה האפל של הגלובליזציה: בעולם של חברות רב-לאומיות, אשר פעילותן, השקעותיהן, צרכניהן, וניירות הערך שלהן מתפרסים על פני תבל - מתחזק הסיכון הסיסטמתי הגלובלי, כך שבנפול שוק אחד - מתגלגל כדור השלג גם אל השווקים האחרים, בהיקפים שלא היינו יכולים לראות בעבר. דינים ורגולטורים מקומיים אינם יכולים, ובדרך-כלל אף אינם מנסים, לספק פתרון לתופעה זו.

המשבר הנוכחי חשף גם את הפערים שבין הדורות. מן העבר האחד, ניצבו מומחי פיננסים צעירים אשר יצרו מבנים פיננסיים נועזים, למינוף רווחים שטרם באו לעולם, ולשעבודם כנגד אשראי מיידי; ומן העבר האחר, ניצבו מפקחים בוגרים, אשר ייתכן שלא עיכלו עד תום את מהותם ואת תכניהם של אותם מינופים פיננסיים. מומחי הפיננסים היצירתיים נעדרו את הזיכרון ההיסטורי החיוני להבנת המשמעויות של שכלול רווחי העתיד אל תוך תשואות עכשוויות, בעוד שהמפקחים הוותיקים נעדרו את הגמישות המחשבתית החיונית להבנה ש"מה שהיה - הוא אינו בהכרח מה שיהיה", ושוקי ההון של העבר אינם זהים לשוקי ההון של היום.

ולבסוף, ייתכן שהמשבר מייצג גם את תוצאות ההתרחקות מעקרונות היסוד, המאפיינת את העת הנוכחית: בתחום המשפטי, נראה שנשכח עיקרון היסוד שלפיו, "אין אדם יכול להעביר או למשכן יותר ממה שיש לו"; ובתחום הפיננסי, נראה שנשכח עיקרון היסוד שלפיו, בשוק משוכלל, שווי סך כל הנכסים הפיננסיים משקף את השווי המצרפי של הנכסים הריאליים, ולא מעבר לכך.

גם בשלב מאוחר זה, חשוב להדגיש מאפיינים ייחודיים אלה של המשבר, כדי להכיר בחשיבות פיתוחם של רגולציות ומנגנוני פיקוח גלובליים למניעת הישנותו. במובן זה, המשבר הנוכחי הוא אינו אלא שלב בתהליך התבגרותו של העולם הגלובלי.

חטא אחד שאני כבר לא חוטאת בו / עו"ד מורן כרמון

מאז שנהייתי סנגורית, נמכתי בשניים-שלושה סנטימטרים. אני מקבלת באהבה את גובהי החדש, על אף שהוא הולם פחות את מידות גופי העגולות. בדרך למטה איבדתי משהו, שיש בו יותר מאשר זקיפות כתפיים. הדיבור נהיה רך יותר, מעט מהוסס. בבית המשפט מצאתי את עצמי אפילו קצת מגמגמת. גם הקשב השתנה, הרגישות לסביבה. סוף-סוף הבנתי, ש"אין חקר לתבונת סנגור מוכשר" בעידן פוסט-אולשן זו אמירה אירונית. בעבר נהגתי לחשוב שזו מחמאה.

לפעמים אני מתגעגעת לביטחון הילדותי, היהיר והבלתי ניתן לשחזור שהיה לי פעם, בכך שהדברים שיש לי לומר הם בעלי ערך עבור אחרים. למשל, ערך של אמת. אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי, שא-פריורי, ובאופן לגמרי לא אישי, בבית המשפט המילה שלי שווה פחות. הגעתי לדיון קצר, טכני, שבא לעולם בעקבות בקשה שהגשתי. השופט נכנס לאולם, כחכח בגרונו, ובעודי אוספת אוויר כדי לפתוח בטיעון, פנה לתובעת הצעירה שניצבה לצדי, והורה לה להסביר במה העניין. הפרקליטה החלה מבארת במילותיה את בקשתי, והשניים ניהלו חילופי דברים נמרצים. לא נותר אלא להסיק שיסתדרו טוב יותר בלעדיי. אני חושבת שאיבדתי חצי סנטימטר ביום ההוא.

תובע טוב, כך הסביר לי פעם מישהו, הוא מי שעוזר לשופטים לשלוט באולם הדיונים, להכניס בו סדר. התפקיד שנותר לסנגור במשוואה הוא ברור - הוא פורע הסדר, מי שחותר תחת הערכים שיש להגן עליהם. בכך דומה הסנגור ללקוח שלו, אלא שבניגוד לנאשם בפלילים, שההתמודדות שלו בתדמיתו הסוררת תחומה למשך ניהול ההליכים נגדו, הסנגור הוא חוטא כרוני, שלעולם לא יוכל לצאת זכאי. חטאו הוא לא בפעולה כלשהי שבה הוא נוקט, או באמירה ספציפית שאותה הוא נושא, אלא בעצם קיומו. הווייתו של הסנגור היא בחטא.

הדבר הראשון שאומרים לי מכרים ותיקים, שמבררים מה מעשיי בימים אלו, זה "לא מתאים לך". הם מתכוונים להחמיא, רוצים לומר שאני נתפסת בעיניהם כבחורה אידיאליסטית, בעלת ערכים מוסריים. הם זוכרים אותי מפעם, יודעת הכול, מהירת שיפוט, צדקנית. מילא הייתי מייצגת פלסטינים נרדפים כמו אביגדור פלדמן, את זה עוד אפשר איכשהו לבלוע, אבל עברייני צווארון לבן מושחתים? באמת לא מתאים.

אך לי דווקא נוח במידותיי הכפופות החדשות, בראשי השמוט מעט, בטון הדיבור שמתנגן בו תו של התנצלות קיומית, גורפת. אלו מידותיהם של מי שמייצגים את השנואים ביותר, ולהט השנאה מותיר גם בהם את כוויותיו. אני מנסה להסביר למכריי משכבר איך נראה העולם מהצד השני, זה שבשש בבוקר יכול פתאום להתהפך עליך עם דפיקה על הדלת וצו חיפוש. אני מספרת להם איך גם אנשי אכיפת החוק שכוונותיהם טהורות, לא תמיד מקפידים על הגינות בניהול החקירה וההליך המשפטי. אני מציעה להם לא להאמין לכל מה שהם קוראים בעיתון וגם לא לכל חשיפה שערורייתית בטלוויזיה.

אבל הם לא באמת מקשיבים. רק מהנהנים בראשם כשעל פניהם מרוח חיוך דק. בינם לבין עצמם הם כבר האשימו אותי, הרשיעו וגם גזרו את דיני. אני מבינה אותם, גם אני הייתי פעם כזו. הנה חטא אחד לפחות שאני כבר לא חוטאת בו.

על חטא - שחטאו עורך דין ושופט / עו"ד אמיר טיטונוביץ

א*ל*ה*ינו* ו*אל*ה*י א*בו*ת*ינו*, ת**בו*א ל*פ*נ*יך* ת**פ*ל**ת*נו*, ו*א*ל ת**ת*ע*ל**ם מ*ת**ח*נ**ת*נו*, ש**א*ין א*נו* ע*ז**י פ*נ*ים ו*ק*ש**י ע*ר*ף לו*מ*ר ל*פ*נ*יך* - ו*ל*פ*נ*י מ*ש**פ**חו*ת*ינו*, ל*קו*חו*ת*ינו*, ש*ו*פ*ט*ינו* ועו*ר*כ*י-ד*ינ*נו* - צ*ד**יק*ים א*נ*ח*נו* ו*ל*א ח*ט*אנו* (ייטול כל אחד לעצמו - שופט/ת או עורך/כת-דין - את המתאים לו, אך לא ימחק את המיותר):

א*ש**מ*נו*, ב**ג*ד*נו*, ג**ז*ל*נו*, ד**ב**ר*נו* ד*פ*י, ה*ע*ו*ינו*, ו*ה*ר*ש**ע*נו*, ז*ד*נו*, ח*מ*ס*נו*, ט*פ*ל*נו* ש**ק*ר, י*ע*צ*נו* ר*ע, כ**ז**ב*נו*, ל*צ*נו*, מ*ר*ד*נו*, פ**ש**ע*נו*, צ*ר*ר*נו*, ק*ש***ינו* ע*ר*ף, ר*ש**ע*נו*, ש**ח*ת*נו*, ת**ע*ב*נו*, ת**ע*ינו*, ת**ע*ת**ע*נו*.

ו*ב*כ*ן י*ה*י ר*צו*ן מ*ל**פ*נ*יך* א*ד*נ*י א*ל*ה*ינו* ו*אל*ה*י א*בו*ת*ינו* ש**ת**כ*פ**ר ל*נו* ע*ל כ**ל ח*ט**את*ינו*, ו*ת*ס*ל*ח ל*נו* ע*ל כ**ל ע*ו*נו*ת*ינו*, ו*ת*מ*ח*ל ל*נו* ע*ל כ**ל פ**ש**ע*ינו*:

ו*ב*כ*ן י*ה*י ר*צו*ן ש**כ**ל ח*ט**את*ינו* יכו*פ**רו* ל*נו ו*כ*ל ע*ו*נו*ת*ינו* י*יס*ל*חו* ו*נ*ז*כ*ה ל*מ*ח*יל*ה:

על חטא שחטאנו לפניך באהבה (ובהערצה) עצמית יתרה

ועל חטא שחטאנו לפניך באי-הקפדה על הפרוצדורה;

על חטא שחטאנו לפניך בביטול ישיבות בית-משפט ללא הצדקה (דבר שתרם לבוקה והמבולקה)

ועל חטא שחטאנו לפניך בביטול בעל-דין (עד שלא נותר לו אלא את ראשו להרכין);

על חטא שחטאנו לפניך בגיבוב של טענות חסרות שחר (כאילו אין מחר)

ועל חטא שחטאנו לפניך בגרימת תחושת חוסר צדק (עם אצבע קלה על ההדק);

על חטא שחטאנו לפניך בדיבור חסר כבוד (תופעה נפוצה. זה לא סוד)

ועל חטא שחטאנו לפניך בדחיית בקשות דחייה/הארכה ("לא הייתי נעתר/ת גם לו היה מדובר בהלוויה של עצמך*");

על חטא שחטאנו לפניך בהחמרה בעונשים (למען יראו וייראו האנשים)

ועל חטא שחטאנו לפניך בהכבדה מיותרת (דבר שהוביל לכך שאשתי מקטרת);

על חטא שחטאנו לפניך בווכחנות מוגזמת (שלעתים גבלה בהטרדה מאיימת)

ועל חטא שחטאנו לפניך ב"ונדטה" אישית (לעתים קרובות גם טיפשית);

על חטא שחטאנו לפניך בזילות רב-כיוונית (שלעתים מלווה בארשת צדקנית)

ועל חטא שחטאנו לפניך בזיכרון סלקטיבי (משולב, לעתים, בשיפוט אקטיבי);

על חטא שחטאנו לפניך בחתימה על מסמכים לא לנו (אפילו כשמדובר בפסקי-דין "שלנו")

ועל חטא שחטאנו לפניך בחימום היצרים והלהטתם (האם לא נכון יותר להרגיע אותם?);

על חטא שחטאנו לפניך בטיפוס על עצים (היעדרו של סולם את החטא העצים)

ועל חטא שחטאנו לפניך בטשטוש תחומים (דבר שפגע במקצועיות והציג אותנו "עקומים");

על חטא שחטאנו לפניך ביודעין (ושלא ביודעין)

ועל חטא שחטאנו לפניך ביוהרה חסרת בסיס (מלווה בעפעוף של ריס);

ו*ע*ל כ**ל**ם, מ*ש***פ*ח*ה א*הו*ב*ה*, ל*קו*ח* נ*כ*ב**ד, ש*ו*פ*ט מ*כ*ב**ד, עו*ר*ך*-ד**ין רו*ד*ף כ**בו*ד,

ס*ל*חו* ל*נו*, מ*ח*לו* ל*נו*, כ**פ*רו ל*נו*. ל*א עו*ד!

על חטא שחטאנו לפניך בכחש ובכזב (לפעמים רק מתוך רצון לזכות בצו)

ועל חטא שחטאנו לפניך בכיפוף הדין לצרכינו (ולצרכי חברינו);

על חטא שחטאנו לפניך בלעגנות מכוערת (ובלהגנות לא מבוררת)

ועל חטא שחטאנו לפניך בלזות שפתיים (זו חמורה שבעתיים);

על חטא שחטאנו לפניך במשא-ומתן שלא בתום-לב (בחינת מודה ולא עוזב)

ועל חטא שחטאנו לפניך ב"מיצוי הליכים" (במטרה להטריד, להציק, להגזים);

על חטא שחטאנו לפניך בנטיית לב (קרי, בצידוד במי שאני אוהב)

ועל חטא שחטאנו לפניך בניגוח לצורך הניגוח (ללא כל ניתוח);

על חטא שחטאנו לפניך בסבלנות חסרה (כאילו חשובה רק המטרה)

ועל חטא שחטאנו לפניך בסגירות מחשבתית (שמובילה לפעמים למסקנה שטותית);

על חטא שחטאנו לפניך בעבודה אל תוך הלילה ובסופי שבוע ובחגים (דבר שיצר בני משפחה מוטרדים)

ועל חטא שחטאנו לפניך בעילוי נשמותיהן של הלכות שחלפו מן העולם (העיקר לזכות במשפטים. בכולם);

ו*ע*ל כ**ל**ם, מ*ש***פ*ח*ה א*הו*ב*ה*, ל*קו*ח* נ*כ*ב**ד, ש*ו*פ*ט מ*כ*ב**ד, עו*ר*ך*-ד**ין רו*ד*ף כ**בו*ד,

ס*ל*חו* ל*נו*, מ*ח*לו* ל*נו*, כ**פ*רו ל*נו*. ל*א עו*ד!

על חטא שחטאנו לפניך בפרסום לשון הרע (ובקידוש חופש הביטוי תוך גרימת עוול נורא)

ועל חטא שחטאנו לפניך בפוגענות לגופו של אדם (דבר המשול לשפיכת דם);

על חטא שחטאנו לפניך בצקצוק לשון (כתחליף למעשה הנכון)

ועל חטא שחטאנו לפניך בצחצוח החרב (מקום שזאב וכבש היו יכולים לשוח לעת ערב);

על חטא שחטאנו לפניך בקידוש האמצעים להשגת המטרה (לדעת כל, דבר נורא)

ועל חטא שחטאנו לפניך בקריאת תיגר (גם כשנשוא הקריאה נהדר);

על חטא שחטאנו לפניך ברברבנות (ובברברנות)

ועל חטא שחטאנו לפניך ברודנות (ושכחנו שתפקידנו לנהוג בעדינות);

על חטא שחטאנו לפניך בשום שכל ("שום" בבחינת אפס, אין, כלום, הבל)

ועל חטא שחטאנו לפניך בשילוב ידיים ובגלגול עיניים אל השמיים (גם כשהטענה לא החזיקה מים);

על חטא שחטאנו לפניך בתמימות (אמיתית? מעושה? לגבי כך קיימת עמימות)

ועל חטא שחטאנו לפניך בתור בני אדם (ששכחו שבקרב כולנו זורם ממש אותו הדם);

ו*ע*ל כ**ל**ם, מ*ש***פ*ח*ה א*הו*ב*ה*, ל*קו*ח* נ*כ*ב**ד, ש*ו*פ*ט מ*כ*ב**ד, עו*ר*ך*-ד**ין רו*ד*ף כ**בו*ד,

ס*ל*חו* ל*נו*, מ*ח*לו* ל*נו*, כ**פ*רו ל*נו*. ל*א עו*ד! ל*א עו*ד! (ל*א עו*ד?).

על-פי "על חטא שחטאנו" - תפילה הנהוגה גם ביום הכיפורים.

נפשי החבולה מזעקת לבכות את חטאיה / עו"ד רונאל פישר

מנוי וגמור, שטוב לו לאדם שלא נברא משנברא, אבל משנברא יפשפש במעשיו. פשפשתי ולא מצאתי דבר. איש מידות אני ללא ספק, הרהרתי בקול ביני לבין עצמי, ויחד עם זאת הרי אין בי מתום. נפשי החבולה מזעקת לבכות את חטאיה, כי רבים הם. אפשר אני החוטא של הובס ב"לווייתן". זה שאינו פושע כלפי אחרים, אלא כלפיי עצמו. פנימה. מעשיו רצויים, ואילו מחשבותיו מושכות אותו יגון שאולה. עוד אני ניגש בחוסר חשק למלאכת סידור חטאיי כיתות-כיתות על שולחן המטבח, כדי לתת דין וחשבון כבכל שנה לחבר מרעיי, והנה נזדמן לסירת הדיג שלי, בדרך לא דרך, האדמו"ר מללוב. יהודי נשוא פנים, בא בימים, שסבר פניו טובות וקדושתו מפיצה אור נגוהות.

לאחר התשליך, ביקש ביידיש עגולה, מתנגנת, "קח אותי עמך לים. לא יזיק לריאותיי הדוויות מעט אוויר נקי. אתה תתפוס דגים", אמר, "ואני אתפוס קצת נחת רוח". קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב, וסייעתי בידי אברכיו נמרצים להעלותו לירכתי הסירה. נשימותיו של האדמו"ר היו כבדות. כמו אפסו כוחותיו. אך היה בעיניו איזה זיק תכול של מי שנכון להקשיב קשב רב. טורים משתרכים פתח קיטונו של הקשיש ערב יום הכיפורים, רשמתי לפניי, ואילו אני זכיתי, שהרב יבוא אליו.

לא יכולתי שלא להיזכר אותה שעה בעו"ד יהודה וינשטיין, חברי הטוב, שיצא עמי לדוג אי פה אי שם, והיה מקפיד בלשון מליצה מיד עם נטישתנו את המעגנה, לברך את עצמו ואותי במילים "וכי תצא אל הים הגדול", ומיד היה משביע אותי בנקיטת חפץ, כי לעולם אנצור עבורו את התואר ע.ספן, כלומר יד ימיני, אפילו יבואו אחרים ויבקשו להסתופף בסירה. קיוויתי בכל מאודי, כי לא ישמור לי טינה ויום הכיפורים ממשמש ובא. בסך הכול סיבוב קטן בים עם הזקן והמופלא, שראה בי מזור לגופו, ואילו אני ראיתי בו ישועה לנפשי.

"מהו הדבר אשר אירע לי", תיניתי בפני האדמו"ר מששבנו. אמנם גם השנה שאגתי על שניים-שלושה שופטים, או כמו שאומרים אצלנו, הרעמתי בקולי על בית המשפט, ואמנם עשיתי טריק או שניים לקולגות שהתייצבו מנגד, ואמנם בקשתי דחייה או שתיים של דיונים מתוך מניעים פסולים למחצה, אבל כל אלה היו ברטרוספקט מוצדקים להחריד. השופטים שעליהם נבחתי לא שלטו בפסיקה, עורכי הדין שבהם התלתי ייצגו את הצד הלא נכון, לפחות כאשר אני בצד השני. ואשר לבקשות הדחייה, שנשענו על נימוקים רצוצים וחסרי עמוד שדרה, אלה אשכרה זוטי דברים, שאין זה מן הראוי להכביר בהם מילים.

יוצא, אפוא, כך הרצתי את משנתי המלומדה למול האדמו"ר מללוב, בעל העיניים היוקדות, שכמו כל פרקליט חשוב, אף אני אגיע לגן העדן רק כאשר פיל יעבור דרך קוף של מחט, ולפיכך חשבתי לעצמי, שאם ממילא לא יועילו לי כל התחינות אצל בורא עולם, בעצם הגיע הזמן לתבוע, כי יתנצלו קצת בפניי. הנה, אמרתי, נפשי יוצאת השנה, מוכנה ומזומנה, לאיזו בקשת מחילה של מי מאויבי, שיתייצב נחוש לרצותני ויהי מה.

"מדוע אתה נרגן כל-כך?" שאל האדמו"ר, "מי עשה לך מה".

"אחד נטל את כספי במרמה", השבתי. "שני גזל את זמני ולא פיצה. שלישי ניצל את תום ליבי ופתיחותי עד זרא. רביעי רמס את שמי הטוב וחמישי ירק לבאר שממנה שתה".

"והם", חפר הקשיש בפרטים, "כל אחד ואחד מהם, יודע הוא עד כמה חמתך בוערת עליו להשחית?" "יודעים גם יודעים", השבתי בלי היסוס. "אלך אצלם אם לא יבואו אצלי, ואתבע את עלבוני".

"ובכן, פסק מורי ורבי, אינך יכול. נדון אתה לסלוח להם, ואפילו תפגוש בהם על דרך מקרה, חייב אתה לנהוג בהם כתמול שלשום לבל יחושו, כי חייבים הם לך התנצלות או דברי חנופה".

"וכל-כך למה, קצפתי כמי שעומד לבלוע את הזקן. איך אני יוצא בסוף הרשע מן הסיפור הזה, כשבני הבלייעל עוולו כלפיי?".

"ראה", אמר, "היה יהודי מכובד, שהתהלך ערב יום הכיפורים הלוך ושוב למול חצרו של השוחט כמנהג אסירים בחצר הכלא. היה ממתין בקוצר רוח, שהשוחט ירים את עיניו ויתנצל בפניו על מעשה שעשה. והשוחט בשלו. ביתר אותה שעה בהמה לקרעיה, ולא אבה לנחמו. לפתע קפצה עצם מן החיה בין ידיו העובדות של השוחט, ופגעה במצחו. מת השוחט והותיר אחריו אישה ו-3 ילדים ללא פרנסה.

"באים אנחנו בטרוניה אל אותו יהודי מכובד, שלא מת השוחט אלא באשמתו, שאינך רשאי לבקש התנצלות אצל מי שאינו מסוגל לגייס עצמו למשימה. לכפות אדם להתנצל", קבע האדמו"ר, "הוא בלא צל של ספק מעשה איום ונורא. מחל, עו"ד פישר הנכבד, מחל, שלא יקופחו, חלילה וחס, חייהם של אלה אשר חטאו כלפיך, ואין בלבם חרטה או אינם בקיאים במלאכת הכפרה".

הסתלק האדמו"ר והסתלקו חסידיו. נותרתי בודד, עצוב, כאוב ומיוסר. השנה, רק השנה, ייחלתי לאיזו התנצלות הגונה אחת, שתשיב את נפשי, ומיד אחר-כך אחזור למנהגי בקודש לחטוא ולבקש סליחה. אבל מתברר, בן-אדם, שבעסקי חטאים אין הנחות סוף עונה. בברכת שלא תנתר עצם על מצחכם, רוצו ובקשו מחצי עולם מחילה. שתהיה לכם יופי של שנה. *

קלות הראש / פרופ' רון שפירא

מבין החטאים הנזכרים בתפילה, שניים לפחות מצריכים הסבר: "חטא שחטאנו לפניך בלצון", ו"חטא שחטאנו לפניך בקלות ראש". הרמב"ם כולל את שניהם תחת המידה הרעה של "היתול". למקרא החטאים הללו נותר המתפלל - שיום קודם צפה בתוכנית ריאליטי ובהה בפרסומות למיץ תפוזים ולבשמים, תמה. מה כל-כך רע בקלות ראש? והלצון - מה פסול בו?

בדורות קודמים, היה הפסול שבלצון ברור לעיני כול: "שחוק וקלות ראש מוציאים את האדם מן העולם", משום שההתלוצצות נסמכת להשתטות, וזאת, בתורה, מביאה לניבול הפה, לחוסר כבוד להורים ולמורים ואף לידי זימה. ברם, כל אחת מן התופעות האלה מותירה רבים מאתנו ברגשות מעורבים: כבוד להורים ולמורים - מוערך אם הוא משרת תכליות חינוכיות אחרות ובכפוף לכבוד הילדים והתלמידים עצמם; זימה - יש דורשים אותה לגנאי ויש דורשים אותה לשבח; ניבול פה - נו, באמת.

הלצון הוא כוח חברתי, שעוצמתו מוערכת בחסר. לפני כשנתיים וחצי הזדמנה לנו אפשרות לספק הערכה כמותית לכוחו: מאות אלפים הצביעו בעד מפלגת הגמלאים, שכמעט לא הביעה עמדה קוהרנטית בשום עניין, לרבות שאלות כלכליות המשפיעות על התמיכה במבוגרים.

גיליתי שמרבית מקרב חבריי שהצביעו למפלגה זאת ראו בהצבעתם מין מעשה קונדס. הגמלאים הצטיירו בעיניהם כבלתי מזיקים, א-פוליטיים, וההצבעה עבורם הציגה את המצביע, בעיקר אם הוא צעיר, כמורד, "קו*ל", "מדליק", "מגניב" - בהתאם למידת עדכונו בסלנג עכשווי (שלי ירודה למדי). כוחה הפוליטי של "הד*חק*ה" נאמד אז בשבעה מנדטים.

מאז, חזיתי בכוחו של הלצון שוב ושוב, והשתכנעתי שהוא אכן מידה רעה. להלן מספר הצעות למבקשים שלא לחטוא השנה בלצון ובקלות ראש. היות שהתוודות היא עניין שבין אדם לקונו, אי אפשי לכתוב כאן בכמה מאלה חטאתי בעצמי.

לאזרח - הצבעתך בבחירות ראויה לכובד ראש. היא עניין חשוב מכדי לבצעה על סמך התייפייפות בתדמיות אופנתיות או רצון להשתייך לקבוצה מדומיינת. אל תקשיב לאומרים שהפתרונות המדיניים משותפים לכל המפלגות, שהכלכלה מוכתבת בבורסות העולם, ושהדברים היחידים שאתה יכול להשפיע עליהם הם מיחזור בקבוקים, גלגול עלים ירוקים והקצבות לאברכים.

למחוקק - יש גבול לציניות. אם אינך מטפל בעצמך בשאלת גיוס בני ישיבות ובגיור, אם אתה מתחמק מהכרעות נורמטיביות באמצעות שימוש בביטויים חלולים כמו "סבירות" ו"כבוד האדם", ואם אתה מתקן שוב ושוב את דיני המעשה המגונה, אבל לא מטפל במרבית ההיבטים המשפטיים של פעילות באינטרנט, אל תתלונן שבתי המשפט מנהלים את המדינה.

לשופט - תפקידך להכריע בסכסוכים. אתה לא משורר מיוסר, לא חרזן מבודח ולא הוגה דעות. תשאיר את העבודה הזאת לעמיתך לשעבר, ההוא שכבר פרש לגמלאות.

לעורך הדין - נכון, הסיכוי שהשופט יקרא את כל הסיכומים שכתבת או שהלקוח ידע אם אתה בקי בפרטי התיק שלו - נמוכים. ואף-על-פי-כן, חדד את טיעוניך המשפטיים והעובדתיים, ויהיה שכרך בידיעה שאומן מעולה אתה.

לקורא העיתון - זכור תמיד מי הן ארבע הכתות שאינן מקבלות פני השכינה: ליצנים, דוברי שקר, חנפים ומספרי לשון הרע.