מרוצח ארלוזורוב ועד א' מבית הנשיא: הגיבורים הכי אלמוניים בתולדות מדינת ישראל

כל אומה מתאפיינת בדמויות היסטוריות משלה, בגיבורים ובאיקונות חדפעמיים, מנפוליון ובריטני ספירס ועד אלברט פירות ופסח גרופר. לצידם של אלה, קיימות תמיד אושיות מסוג אחר: הגיבורים האנונימים, אותם סלבריטאים ללא שם אשר זיכרם נשמר ציבורית עקב פעולה היסטורית בה נקטו - מעצר, חדירה או תפקיד חשאי, בהקשר תקופתי מסוים בו פעלו. אפשר למצוא ביניהם, למשל, את "גרון עמוק", שהפיל את ניקסון ושמר על אנונימיות בת שלושים שנה. מדובר באנשים צבעוניים או אפלים, כאלה שמעולם לא רצו פרסום, או שתחת צו איסור פרסום או הוראת הצנזורה נותר שמם חסוי פחות או יותר ולא נחשף רשמית, או כאלה שביקשו להתפרסם אך נזכרו בכך מאוחר מדי.

בגלל האווירה הביטחוניסטית הרווחת בישראל, הקבוצה הטבעית הראשונה העונה להגדרה היא אנשי שב"כ ומוסד, מבצעי פעולות איכות מעבר לקווי האויב. בניגוד למיתוס, רובם בסופו של דבר נחשפו בראיונות שונים ובסרטים דוקומנטריים או פשוט הזדהו ולקחו קרדיט כמשתתפים במבצעים. הגברת שריל בנטוב, למשל, מתמחרת כיום חבילות נופש בפלורידה, אך התפרסמה בעבר כבלונדינית האנונימית בשם הבדוי "סינדי", זאת אשר פיתתה את מרדכי ואנונו והובילה למעצרו. גם נוקמי רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן 72', קבוצת "אביב נעורים", נחשפו מיוזמתם (ובלי כל קשר לסרט "מינכן") אחרי שנים של תהילה אנונימית. המודיע של ישראל בממשל המצרי התגלה גם הוא: אשרף מרואן, גילוי שאולי הביא למותו בנסיבות לא ברורות בלונדון ב-2004.

לעומת אנשי הביטחון, הקבוצה האנונימית השנייה שעולה לכותרות לאחרונה הן המוטרדות מינית - להן באופן טבעי אין שאיפה להתפרסם כלל, ולא רק בגלל חוק בנידון המבטיח אנונימיות. מלבדן צצים ועולים שמות אחרים מכל מיני תחומים - כמעט בכל פרשה פלילית יש מישהו שנשאר אנונימי לזמן מסוים, אפילו במקרה של רצח הילדה רוז. בסופו של דבר רוב האנונימים מתגלים כך או אחרת במשך השנים.

אם באמת רוצים או מחכים מספיק זמן, אין בעיה לברר את שמו של בעלה של העיתונאית דנה ספקטור המופיע בטורים שלה תחת הכינוי א', ואפילו הנאנסת משומרת כבר התארחה בתוכנית של דודו טופז בגילוי שם. בדיקה של רשימת הכוכבים הפלמונים תראה שרובם קשורים לאחת משתי קטגוריות: מין או מוות. לקבוצה הראשונה שייכים בדרך כלל המותקפות מינית, המתקיפים ומשני המגדר ולקבוצה השנייה המחסלים והפושעים למיניהם. להלן הישראלים האנונימים האותנטיים ביותר, אשר נשארו כאלה ללא כחל וסרק, חלקם במשך שנים רבות. גם הם מייצגים בגאווה את המדינה באיזשהו אופן. דבר אחד בטוח: לאף אחד מהם לא ניתן לקרוא "משתמט".

1. הצעירה שהתחזתה לקצינה ושירתה על גבול לבנון

באוגוסט האחרון פורסם סיפורה של בת 24 מירושלים אשר נעצרה בידי המשטרה בחשד שבמשך חמש שנים התחזתה לקצינה בדרגת סרן. בזמן מלחמת לבנון השנייה הצטרפה לסוללת תותחנים, פיקחה על עובדי רס"ר ועל פי שמועות לא הסתפקה בכך וחילקה דוחות לחיילים בטרמפיאדות בצפון. חייל אמיתי התלונן על הבחורה, בטענה שגנבה ממנו "פנקס נקודות". בחקירתה התגלה שהחזיקה במפות צבאיות לא מסווגות, מגוון מדים ודמוי רובה אם-16 מפלסטיק, אליו הצמידה כוונת טלסקופית וסמן לייזר אותם רכשה ב-4,000 ש"ח. בחקירה סיפרה לשוטרים כי העסק גרם לה להרגיש טוב וכי לא עשתה נזק לאף אחד. "עמדתי מול המראה, עם המדים, והצדעתי לעצמי", צוטטה. במעשיה תירגמה באופן אישי ופיזי בעיה פסיכולוגית לאומית שלנו, שקשה לשים עליה את האצבע אבל בטוח שקשה לדמיין מקרה דומה שמתרחש בשוויץ. בבדיקות פסיכיאטריות שעברה נמצאה שפויה לגמרי.

מתוך העיתונות: "במהלך השנים נהגה להתארח בבתי חייל שונים בארץ, והתחזתה קבוע לקצינה לוחמת בתפקיד סמ"פ בחטיבת גבעתי". "וואלה", 7.8.2007 צפי לעתיד: החיילת תמשיך לעשות מילואים.

2. רוצח יעקב ישראל דה האן

הרצח הפוליטי הראשון ביישוב העברי התרחש ב-1924. עד היום לא ידוע מי סחט את ההדק. רק יודעים מי היה הקורבן - יעקב ישראל דה האן, משורר אינטימיסטי יהודי הולנדי ועיתונאי שלקח חלק גם בפרסומים בריטיים שונים. דה האן היה בעל נטיות הומוסקסואליות, ובצעירותו היה סוציאליסט ותומך התנועה הציונית. אחרי שהתפקר בגיל צעיר, הגיע דה האן ב-1919 לארץ ישראל כעיתונאי וחזר אל הדת היהודית. הוא הצטרף לעדה החרדית והפך פעיל אנטיציוני. למעשה היה דה האן דובר היהודים החרדים לפני השלטונות הבריטיים. במסגרת פועלו האנטיציוני ניסה לקשור קשרים עם מלך ירדן עבדאללה, עם האמיר פייסל ועם ההנהגה הבריטית, במטרה להביא לביטול הצהרת בלפור. ראשי היישוב הציוני שלחו אל דה האן מכתבי איום שנחתמו בשם "היד השחורה". ב-30 באפריל 1924, יצא דה האן, בתום התפילה, מבית הכנסת של בית החולים "שערי צדק" בירושלים, שם אמר קדיש על אביו שנפטר שבועיים לפני כן. כשיצא משער בית החולים ניגש אליו צעיר, שאל אותו מה השעה וירה בו שלושה כדורים. היסטוריונים שחקרו את אירוע ההתנקשות הסיקו שאברהם תהומי, איש ההגנה ולימים ממקימי ההגנה ב', יזם את הפעולה, מאחר שפעילותו של דה האן היתה לצנינים בעיניו. גם בערוב ימיו, עשרות שנים אחרי הרצח, סירב אברהם תהומי להודות בפה מלא שביצע את מעשה הרצח, אם כי בראיון לשלמה נקדימון ב-1983 הודה באחריות מסוימת למעשה ובכך שבוצע בידי ההגנה.

מתוך העיתונות: "דגל התנועה אל יהיה נכתם, לא בדם נקיים, ולא בדם חייבים, אחרת - תהא תנועתנו בכל רע, כי הדם מושך אחריו דמים. הדם תמיד מתנקם ואם פוסעים פעם בדרך זו, שוב אין יודעים אנה אפשר להגיע". משה בילינסון, מתוך "למותו של די האן". "קונטרס, התאחדות ציונית סוציאלסטית של פועלי ארץ ישראל", ט"ז תמוז תרפ"ד (1924)

"היום זה יום בו התרחש הרצח הפוליטי הראשון, בו נרצח עו"ד דה האן בחודש סיון בשנת 1924. עו"ד דה האן אשר הצטרף לציונים הדתיים לא מצא חן בעיני מנהיגי היישוב היהודי ממפא"י והם דאגו לחסל אותו בגלל יוזמותיו להגיע לפשרה והסכמים עם הסבא של חוסיין מלך ירדן." ח"כ פרוש. ערוץ הכנסת, 5.7.2005

צפי לעתיד: ארלוזרוב, רוזנצוויג, רבין ועכשיו שטרנהל.

3. א' מבית הנשיא וה' ממשפט רמון

שתי המוטרדות מינית הידועות ביותר בארץ בשנה האחרונה. שתיהן עבדו בשירות המדינה. שתיהן חשופות לגמרי בציבור הרחב. כולם יודעים אין ספור פרטים אינטימיים עליהן מדוח החקירה - למעט את שמן. א' עבדה כפקידה אישית של נשיא המדינה וה' שירתה כקצינה ובעת מילוי תפקידה, ערב מלחמת לבנון השנייה, נתקלה בחיים רמון וחטפה ממנו נשיקה. לשתיהן הוקדש זמן אוויר מטושטש ניכר בטלוויזיה: א' - במסיבת עיתונאים אותה כינסה ערב נאומו של קצב, בו הכחיש כל קשר מיני אליה, ה' - בראיון לברוך קרא בערוץ 10, שנערך לאחר ההרשעה ובו תיארה בפרוטרוט את היצמדותו של רמון אליה. לא' מתייחסים בציבור בכובד ראש, לה' ולנשיקה שקיבלה מתייחסים בקלות דעת מסוימת. שתיהן סומכות עד היום על מצנזרי הטוקבקים (האלמונים) ב"וויינט", "וואלה" ו"נענע" שיקפידו על מחיקת מאות התגובות ששמן המלא מופיע בהן.

מתוך העיתונות: "במכתב עליו חתום נשיא המדינה נרשם בין היתר: 'אני משבח אותך על האופן בו מילאת את תפקידך ועל עבודתך המסורה והאחראית. במהלך עבודתך גילית יכולת מקצועית, חריצות, עמדת במשימות שהוטלו עלייך וביצעת את תפקידך לשביעות רצון'". "וואלה", 9.6.2006

"לכאורה, לאחר שהנאשם הודה בקיומה של הנשיקה, נקודת המחלוקת הינה מצומצמת וצרה, ואולם, תהום פעורה בין הגירסה אותה הציגה המתלוננת לבין גירסת הנאשם. לגירסת המתלוננת, הנשיקה התרחשה בהפתעה מוחלטת, ללא הסכמתה, מייד לאחר שהצטלמה עם הנאשם. לעומתה גורס הנאשם שלאחר שני הצילומים הם עזבו את החדר בו הצטלמו, המתלוננת 'דיפדפה' במצלמה בנוכחות המזכירות והתגאתה בצילומים, לאחר מכן הן חזרו בשנית לחדר של טורבוביץ', המתלוננת התקרבה אליו ויזמה את הנשיקה, שבאה בהמשך ישיר ל'שיחת פלרטוט' והוא רק הגיב ונענה לה". מתוך הכרעת הדין במשפט רמון, 31.1.2007

צפי לעתיד: א' וה' יימנעו מלאייש משרות ציבוריות בכירות.

4. החרדי שהתפשט בסניף "טיב טעם" בפסח

בפסח האחרון נתפס גבר בן 27, איש ישיבה, אשר נכנס לסניף "טיב טעם" בבת ים והתפשט. למעט גרב שהשאיר מולבשת על איבר מינו, לא לבש דבר, וכך נע בין מדפי החזיר הפרוס, הגבינות הפרנציסקניות ושאר האוכל הלאכשר שמוצב על מדפי החנות. הקונטקסט: מספר ימים קודם לכן עבר בכנסת חוק המתיר מכירת חמץ בפסח באופן לא פומבי. רשת "טיב טעם" נפלה להגדרה והוכרה כמקום לא פומבי. החוק "מעשה מגונה בפומבי" נוגע מטבעו אך ורק למקומות פומביים, וכך, טען הנאשם, משום ש"טיב טעם" אינו מקום פומבי (עובדה שמוכרים בו חמץ), מותר לו להתערטל בו ככל שיחפוץ. רבים הגדירו את פרשנותו הסיבובית לחוק כמבריקה, ובכל מקרה סיפורו עשה כותרות בכל העיתונים. היועץ המשפטי לממשלה הבהיר בשוך הסערה כי "חוק החמץ לא נועד לאסור ואינו אוסר על מכירה או צריכה של חמץ בפסח, אלא אוסר על בעל עסק להציג בפומבי מוצרי חמץ למכירה או לצריכה". גורל המתערטל לא דווח עד כה.

מתוך העיתונות: "עובדי החנות הזעיקו את שוטרי משטרת מרחב איילון, ואלה הלבישו את החשוד, עצרו אותו והעבירו אותו לתחנת המשטרה. בחקירתו טען כי הוא תלמיד ישיבה שעובר ולומד בישיבות שונות בבת ים. הוא הסביר לשוטרים כי נוכח פסיקת בית המשפט הרי שלא עבר על שום חוק". "וויינט", 21.4.2008

צפי לעתיד: הצעיר יחזור על מעשיו בפסח 2009 בסניף אחר.

5. הקטינה ששכבה עם בסיס חיל האוויר

"חבר הביא חבר" זעקו הכותרות במאי 2006, כאשר התגלה ששלושים וחמישה חיילים ואזרחים עובדי צה"ל קיימו באופן קבוע יחסי מין מלאים עם נערה בת 13 אשר נהגה לבקר בבסיס חיל אוויר נבטים בנגב. המעורבים אמרו שלא דיווחו על העניין לאיש (מן הסתם, אחרת החשיפה לא היתה מצד הילדה), מפני שחשבו שמדובר בבת 16. עד היום לא הזדהה בציבור אף אחד ממשתתפי המקרה, למעט מפקד הבסיס אל"מ ארז (כך הוצג בעיתונות - שם בדוי?), אשר התפטר בצעד אבירי דווקא אחרי שנקבע בדוח הביניים של המשטרה הצבאית כי לו לא היה כל חלק בפרשה. לא ברור מה קרה עם הדוח הסופי של מצ"ח, מידע מלא עליו לא פורסם מאז. ממספר ידיעות אפטרטראומה נוספות ניתן היה להבין כי חלק מהנאשמים הוענשו, איכשהו. הם כאמור המשיכו לטעון בבתי הדין הצבאיים שהכול היה בהסכמה וכי הנערה שיקרה לגבי גילה - על אף שגילה הנמוך, גם לפי הצהרותיה (16), מאפשר לה על פי חוק לשקר, שלא כמו לבגיר.

מתוך העיתונות: "גורם המכיר את הפרשה אמר כי אמנם ישנה בעיה מסוימת בגביית העדויות, כמו כן בסיווגם של המעשים שנעשו, אולם לדבריו גם אם לא מדובר באונס, הרי סביר להניח שחלק גדול מהמעורבים בפרשה יואשמו בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה, זאת משום שהנערה ככל הנראה לא הביעה התנגדות למעשים. עם זאת, העונש של עבירה זו הוא עד חמש שנות מאסר". "וויינט", 30.4.2006

צפי לעתיד: הנערה תעבור לגור במודיעין. ביניים: 6. הבחורה שהתחזתה לגבר ונחשדה באונס בחורה בקיץ האחרון נחשף סיפורה של צעירה בת 20, אשר התחזתה לבחור, החלה לצאת עם נערה בת 14, ועל פי החשד ביצעה בה מעשים מגונים כלשהם. המתלוננת הקטינה סיפרה כי בתחילה לא חשדה בכלום ומבחינתה יצאה עם בחור לכל דבר, אותו אף הגדירה לפני מקורביה כ"חבר שלי". בחקירת המשטרה הסתבר כי הנאשמת (שהתחזתה לנאשם) התאהבה במתלוננת וניחשה מראש שתסכים לצאת איתה רק אם תיראה דה פקטו כבחור. מסתבר שההתחזות הלכה חלק, ורק כאשר התגפפו ממש עלה במתלוננת החשד שמשהו שם יוצא מגדר הרגיל. לאור החשדות היא פנתה למשטרה. פרסום המקרה באתר "וויינט" גרר אחריו מספר שיא של טוקבקים שנעו בין גיחוך לזעזוע. חלק טענו בתוקף שגם המתלוננת היא בחור, לא רק הנאשמת. מתוך העיתונות: "הקשר בין השניים התנהל על מי מנוחות, עד שערב אחד, בעת שהתחילו בקיום יחסי מין, נדלק האור בחדר, והנערה הבחינה כי החבר שלה הוא בעצם אישה. הנערה הגישה תלונה במשטרה ואמש, אחרי מספר ימים, הצליחו השוטרים לאתר את הצעירה ולעצור אותה. נגד המתחזה הוגשה תלונה בגין אינוס קטינה וביצוע מעשים מגונים, ומעצרה הוארך בארבעה ימים". "נענע 10", 30.8.2007

צפי לעתיד: הזוג המדובר יחזור בדרך זו או אחרת להיות יחד, על אף ההאשמות.

7. רוצח ארלוזורוב

ביוני האחרון חנך יואב קרני, עיתונאי "גלובס", בבלוג שלו, את "פרויקט ארלוזורוב: 1933 - שנת האפס". לטענת קרני, בחלוף 75 שנה מהרצח, האירוע עצמו ובמיוחד הדיון סביבו הם שהולידו את התרבות הפוליטית ואת השיח הציבורי בארץ. פרשת הרצח של חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנורה בחוף תל אביב ביום שישי בערב, 16 ביוני 1933, ליד בית הקברות המוסלמי (היום גן העצמאות ומלון "הילטון"), נותרה בלתי פתורה עד היום. לרצח קדם מסע הסתה בעיתוני הימין הציוני ובמיוחד בעיתון "חזית העם" הרוויזיוניסטי. יוזמתו של ארלוזרוב לגבי "תוכנית ההעברה", לפיה יינצלו יהודי גרמניה בתמורה לרכושם, והשמועות על ידידותו עם מגדה גבלס, זיכו אותו בשלל השמצות מעל דפי העיתון: "סכין בגב האומה", "ערל-זה-רב" כינו אותו, וכן תיארו אותו כ"דיפלומט האדום", שבא למכור את כבוד העם היהודי "בעד בצע כסף להיטלר". מסע ההסתה הגיע לשיאו במשפט: "העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו". שלושה הועמדו לדין - אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט (שנהרג מאוחר יותר על סיפון ה"אלטלנה"), וכן אבא אחימאיר, מנהיג ברית הבריונים. השניים הראשונים בגין הרצח והשלישי בגין הסתה. בדיונים המשפטיים זוכו השניים, וגם ועדת בכור שהקים בגין במרץ 1982 זיכתה אותם מכל אשמה.

מתוך העיתונות: "ד"ר חיים ארלזורוב נרצח. ראש הסוכנות היהודית בארץ נפל בידי מרצחים שעקבו את צעדיו בליל ו' על שפת הים בתל אביב. אבל כבד בכל הארץ. פרס של 1,500 לא"י למגלי עקבות הרוצחים". "הארץ", 18.6.1933

"הננו מזועזעים ונדהמים מגודל האסון, נדהמים מכדי שנוכל להביע במלים את אשר ירחש לב רבבות חברים בארץ ובכל רחבי הגולה. איננו יודעים עדיין מאיזו פינה חשוכה הגיח אלינו האסון, איננו יודעים מי היד אשר קיפחה את נפשו של חבר יקר זה, ישר הקומה וישר התיבה, אשר בשנות חייו הקצרים הספיק לחשוף שפע כה גדול של כוחות לשירות מפעלנו, ועוד גדולות ונצורות מאלו היו שמורות במעיין נפשו, שאך החל לפכות". "דבר", 18.6.1933

צפי לעתיד: תיפתח יוגורטרייה ברחוב ארלוזורוב ותיסגר.

8. הרווק

זו מדינה קטנה. כל כותבי הבלוגים, בעלי הטורים או המאיירים אשר התחילו כאנונימים נחשפו בשלב זה או אחר, מד"ר גרדה אולבריכט סיטון ב"חדשות" (דורון רוזנבלום) ועד וולווט אנדרגראונד (דבורית שרגל). רק אחד נשאר חסוי למרות כל ההפצרות: הוא מכונה "הרווק". תת הכותרת של הבלוג שלו היא "קורותיו והשקפותיו של רווק תל אביבי". בבלוג, אחד הפופולריים בישראל, הוא ממפה ומקטלג אזורי פיקאפ, הרגלי יציאה של בחורות במספר ערים וממוצאים שונים, ומכניס טיפים למהלכים נכונים על אסייתיות. בגדול הוא מספר מחוויותיו כתפסן חצאיות חצי מקצועי ובלתי מתפשר, חודר למטרה. מתוך הבלוג: "בהתחלה היא אמרה לי 'בוא נהיה רק ידידים', אבל לי זה לא התאים, היא משכה אותי מדי כדי לעשות את הסוויץ' ולחשוב עליה כידידה, אז אמרתי לה או יזיזים או כלום". כך מסכם הרווק עוד מהלך קונקרטי שעשה, הפעם על בחורה בשם חגית. אפשר ללמוד ממנו איך לעבוד או פשוט להתענג על הסיפורים. נראה לפעמים שהוא היחיד שעדיין מתחיל עם בנות בארץ באופן פרונטלי ובמפורש, כדי דבר ראשון להשכיב אותן. קצת ניינטיז מצידו. עיתוני נשים ביססו עליו את תיאוריית החנון האגרסיבי או "הגבר החדש": אדם אשר ללא כל תכונה חיצונית מושכת או קסם אישי נראה לעין רואה את עצמו כדון ז'ואן, רק בגלל הבלוג שלו, במין רפלקסיה הפוכה. כאשר אחת הבחורות, שמסתתרת בעצמה תחת הכינוי ד', איימה לחשוף את תמונתו בבלוג שלה אם לא ייתן את הקוד וימחוק את כל הפוסטים שכתב, ירד "הרווק" למחתרת, תוך השמעת טענות לגבי מספר כותבים שיצרו יחד את הבלוג.

מתוך העיתונות: "כמה אפשר כבר לזיין ילדות בנות 20-19? הרווק, הבלוגר הכי חרמן בבלוגוספירה, בראיון פרישה עסיסי. בתפריט: קריטריונים לקבלת מין אוראלי, מיפוי הבחורה הישראלית ולמה הוא לא מתאהב". "מעריב", 28.5.2007

צפי לעתיד: פתיחת בלוג חדש בשם "הרווקה" עם ניואנסים דומים.

9. ט' והמתנקשים בחאלד משעל

בתגובה לסדרה של פיגועים בירושלים, ראש הממשלה נתניהו רצה תוצאות. המוסד בא עם תוכנית - שני גברים היו אמורים לפתוח פחית "קוקה קולה" ולהתיז רעל על עורפו של איש החמאס חאלד משעל בעמאן. בסך הכול שפריץ קטן שהיה אמור לגרום למותו של ארכימחבל. דני יתום ראש המוסד רקח את התוכנית, וצוות של לוחמי כידון בארגון יצא למשימה מצויד בדרכונים קנדיים. הלוחמים ביצעו כמה וכמה תרגולות על עוברים ושבים ברחובות תל אביב, עם פחית משקה ועם מכל התזה ללא רעל. האימונים תועדו בווידיאו ונלמדו. ביום חמישי, 25.9.1997, אחרי עשר בבוקר, שני הלוחמים, שהתחזו לתיירים, התקרבו למשעל ולעוזרו, שהיו בדרכם למשרדי החמאס בעמאן. אחד הלוחמים פתח פחית משקה והשני ריסס ברעל את עורפו של משעל. הפעולה ארכה כשתי שניות. סדרה של תקלות הביאה לתפיסתם של הלוחמים, זו גררה תקרית בינלאומית עם ירדן ועם קנדה, ובסופו של דבר הביאה להטסתו של הנסיוב המנטרל את הרעל לירדן. כולם התראיינו כבר בנושא - הסוכן שהביא את הנסיוב, ראש הממשלה, יתום, סגניתו ועוד. רק הסוכנים חובבי המשקאות הקלים נותרו אנונימים עד היום. ידוע כי ט', ראש יחידת כידון, היה ברכב המילוט שנתפס.

מתוך העיתונות: "היה קשה לעקור את רוח הנכאים שהשתלטה על עובדי המוסד. התחושה היתה שהציבור איבד את אמונו בארגון ומלגלג עליו. אווירה זו של זלזול, ואף בוז, חילחלה גם לשירותים עמיתים ואפילו לסוכנים, ופגעה בנכס החשוב ביותר: גאוות היחידה ויוקרתה. מעולם לא היתה במוסד תקלה שסיכנה נכס אסטרטגי כה שברירי כמו השלום עם ירדן, ומעולם לא הובך הדרג המדיני באופן כה בוטה וגלוי על ידי הארגון החשאי שלו". "הארץ", 26.9.07

צפי לעתיד: הסוכנים יקודמו לתפקידים בכירים.

10. המצית מבית המשפט

האינתיפאדה השנייה הביאה איתה גל של פירומניה בתוך תחומי הקו הירוק - סדרה של הצתות בתי כנסת ועצי דקל וכן רציחות נוראיות בתוך המשפחה. מציתים סדרתיים נלכדו בירושלים, תל אביב ובני ברק. חלקם תלו את הסיבות להצתות באדיקות דתית, במצב נפשי מעורער או באובדן שפיות. אבל היה מצית אחד שבא ונעלם. סדרה של חמש שריפות, מתוכן שלוש בפרק זמן של שבועות ספורים, התרחשו במרתף בית המשפט המחוזי בתל אביב בסמוך לארכיון ולתאי המעצר. זה היה בסוף 2001 וראשית 2002. לאור הישנות המקרים חשדו שירותי הכיבוי והנהלת בתי המשפט כי מדובר במצית סדרתי, אך מעולם לא נתפס כל חשוד במעשה.

מתוך העיתונות: "השריפה פרצה ככל הנראה בארון תקשורת, הסמוך לארכיב, והאש כילתה כמה ארגזי מסמכים. חוקר השריפות מטעם כיבוי האש, רשףמשנה יצחק פרץ, גילה במקום ניירות שהוצתו בכוונה תחילה". "וויינט", 5.2.2002

צפי לעתיד: עוד אינתיפאדה.