הבורסה לא נפלה, איזה דיכאון

היה ברור שהבורסה תיצבע באדום היום. זה בלתי נמנע נוכח העובדה שכחמישית מהחברות שמניותיהן נסחרות בת"א נסחרות גם בבורסות ניו יורק והנאסד"ק. אז אם הבורסה שלנו שבתה ארבעה ימים - יום הכיפורים ושישי-שבת - והבורסות ההן נפלו ביותר מ-10% בתקופה הזאת ופער לא יכול להישמר לנצח אז ברור היה שת"א תרד.

אבל לא, אצלנו לוחצים, והחל מערב יום הכיפורים התחיל לחץ לסגור, לסגור, לא לפתוח את הבורסה. מזכיר את הברברים שנעמדו מתחת לגג עליו עמד צעיר שאיים בהתאבדות. בעוד המטפלים, המשטרה והמשפחה מנסים להרגיע אותו נעמד האספסוף וצעק לו קפוץ, קפוץ, קפוץ. אז הוא קפץ. אבל אנחנו לא קפצנו, כמה טוב, יותר חכמים. אבל האינטרסנטים החזיקו שעון עצר לבורסה ובסוף היא נפתחה ב-10:45 והנה אסון נורא לא קרה. הציפייה הסמויה שהבורסה תממש את ההיסטריה ותציג ירידות של מעל 12% ואז תיסגר בקול רם לא קרתה (כמה מדכא...).

אבל מרגע זה, כשהיה ברור שהבורסה נפתחת ומתנהלת כסדרה, התחילה התחרות על המילה הכי גרועה שאפשר למצוא במילון: מפולת, קריסה, צניחה, התמוטטות, צונאמי, רעידת אדמה. אבל המסחר המשיך, הירידות התמתנו, מדד המעוף סוגר בירידות סבירות של כ-4% (נכון לשעה 16:00) לאחר שהתברר שהפדיונות בקרנות אינם גבוהים יחסית. נכון, מניות הנדל"ן והתל-טק ירדו פי שניים אבל גם זה היה צפוי וזאת לא קטסטרופה פיננסית. ומספיק אם נצטט את מנכ"ל הבורסה, אסתר לבנון, שאמרה כי בסופו של דבר על כל מוכר יש קונה, "ככה צריך להתנהל שוק".

איזה פחד, הולך כל הכסף שלנו מהבנקים
נורא, אסון גדול. אלא שכל מי שהוא משהו חזר ואמר שאין סיכוי לקריסת בנקים בישראל ואם כבר אין סיכון לפיקדונות הציבור בבנקים. אבל אנחנו לא מאמינים, די בצדק, שהרי לא פעם ולא פעמיים רימו אותנו ועבדו עלינו. אבל מה, נגיד בנק ישאל אומר במפורש כי "בנק ישראל מוכן לסייע לבנקים בכל הכלים העומדים לרשותו"; שר האוצר אמר "שישים שנה לא היתה פגיעה בפיקדונות הציבור וכך תנהג הממשלה גם בעתיד".

אבל לא השתכנענו אז היום הממשלה אמרה במפורש שתדאג למערכת הפיננסית. מדובר בהתחייבות שלטונית. האמירות הללו לא נרשמות על הקרח, אלה התחייבויות משפטיות. מה גם שבפועל, דה-פקטו, זה בדיוק מה שקרה מקום המדינה ועד היום בכל התמוטטויות בנקים והיו הרבה כאלה - כל פיקדונות הציבור נשמרו. וכך היה לפני 25 שנה בדיוק באוקטובר 1983. ארבעה בנקים - הפועלים, לאומי, דיסקונט ומזרחי - פשטו רגל. ממש כך. אבל פיקדונות הציבור לא נפגעו. גם בבנק למסחר, האחרון שהתמוטט בגלל גניבה וחוסר אחריות משוועת, הוחזרו הפיקדונות לאנשים פרטיים וגם לתאגידים, אז תירגעו.

כספי העתיד
קרנות פנסיה, קופות גמל וביטוחי חיים: מ-1.1.2009 כל הקופות הללו הם קופות לקצבה, ניתנות למשיכה רק בגיל פרישה. מדובר בכספים של שכירים ומעבידים שלא יהיו ניתנים למשיכה אבל אפשר יהיה להעבירם מקופה לקופה וזה בדיוק הזמן להתחיל להתייעץ עם יועצים אובייקטיבים. נכון לעכשיו זה לא מוריד את ההיסטריה. עם זאת יש לזכור שרוב הקופות הכלליות, שם מונחים כ-300 מיליארד שקל, הן בעלות יכולת צנועה, כמעט בלתי מוגבלת, בין אפיקי השקעות שונים וזה מסביר את ההבדלים בין הגופים. כרגע הסיכון הוא לאותם אלה שחסכו ויוצאים לפנסיה בקרוב, שרווחיהם נשחקו מבלי סיכוי להגיע לגאות הבאה ולרווחים שיגיעו מעצם העובדה שמדובר במסלולים ארוכי טווח. נכון, המצב מדאיג, אבל לא מדובר בקטסטרופה שכן גם פה המדינה תתערב, אם וכאשר יהיה צורך.

הכי חשוב יהיה לתמוך באלה שעברו את גיל 55. שם מונח הכסף הגדול, הצבירה הגדולה. התנהלות היסטרית של הוצאת הכספים האלה החוצה תפגע קודם כל בעמיתים וגם בקופות, שיצטרכו למכור מכל הבא ליד בשוק יורד. על פי האיתותים מהאוצר ובעיקר ניסיון העבר, שיש בו מעורבות פוליטית לא קטנה, הממשלה לא תעמוד מן הצד. צריך לציין שמשברים היו מאז ומתמיד שעתם היפה של הפוליטיקאים. אלה שאין להם הרבה מה לעשות בכלכלה במצב של גאות מתערבים במצב של שפל ובוודאי כשיש איום על הפנסיה. כרגע אין מה להתערב, האבק עוד לא שקע, לא ברור מה קורה ולא ברור מה יקרה.

נכון, המצב קשה
המצב העולמי קשה מאוד, אבל אנחנו, פה בארץ, כבר היינו בהרבה מאוד קשיים כאלה ואף חמורים בהרבה. משבר מניות הבנקים, משבר האשראי לקיבוצים ולמושבים, משבר קופות הגמל וקרנות הנאמנות בשנות ה-90, משבר הנדל"ן שאיים על בנק דיסקונט בשנות ה-90, משבר האשראי, נון-ריקורס בשנות ה-2000. ובאמצע היו גם מלחמות ואינתיפאדות. *