רק אל תגידו שזו הקבוצה של העם

1. בשבוע שעבר יצא המועדון הצהוב בקריאה נרגשת לאוהדיו. נוסח ההודעה היה בסגנון כזה: מאחר ואבלינו החליטה לוותר על הקצאת הכרטיסים שלה למשחק בהיכל נוקיה, השתחררו עוד כמה כרטיסים למכירה לקראת המשחק והקהל מוזמן לבוא ולקנות. זה היה מאוד מרגש לראות איך מכבי חיכתה עד לרגע האחרון לאוהדי אבלינו, ממש כפי שמחייב תקנון היורוליג, לפני שהזמינה את הציבור הרחב לקנות כרטיסים במחיר הקרן.

בסופו של דבר הציבור לא הסתער על המציאה וערב המשחק נותרו כרטיסים בקופות ההיכל, שגם עליהם לא היו יותר מדי קופצים. משהו לא הגיוני. מכבי פותחת עונה, הביאו את ארויו, מאמן חדש. מי שעמד באזור הקופות במשך כמה דקות ראה סרט ששכפל את עצמו במדויק פעם אחר פעם. אוהד מגיע לקופה, שואל אם נותרו כרטיסים, מתפלא שהתשובה חיובית, ואחרי כמה שניות של אושר הוא דוחף את הראש פנימה לתוך החלון ושואל "כמה?!". אחר כך הוא היה מסתובב והולך לחפש את הספסרים. כן, אוהדים שהגיעו למקום גילו שגם במשחק מול אבלינו, קבוצת דרג ח', הקבוצה של המדינה מוכרת כרטיסים במחירים שהגיעו ל-600 שקל לכרטיס בודד. הכרטיס הזול ביותר שהוצע לכל יד ולכל דורש עמד על 250 שקל.

השיא שנשבר היה כמובן לא בכך שלא כל הכרטיסים נמכרו. אלא על כך שזו כנראה הקבוצה הראשונה והיחידה בהיסטוריה שהספסרים שמחוץ לאולם מוכרים כרטיסים במחיר זול יותר מאשר המחיר שדורש המועדון.

אין כאן עניין לדבר על מחירי הכרטיסים, כמו שאין כאן עניין להרחיב על העובדה שבחנות המועדון מוכרים גופיות רשמיות של מכבי ב-500 שקל.

המחירים המופקעים וערב היורוליג הנוצץ שמשווק בנוקיה מדי יום חמישי, באים בסופו של דבר להזכיר למה הפך המועדון הזה. זו כבר מזמן לא הקבוצה של העם והמדינה. זהו מועדון פרטי שמלווה אותו אוכלוסיה שהולכת ומצטמצמת של נובורישים. אוליגרכיה ישראלית. מכבי בשנים האחרונות עושה הכל כדי לגרש את העם ממשחקיה. מי שיגיע ויסתובב במשחקי הקבוצה בהיכל נוקיה בימי חמישי, לא יוכל שלא להתרשם מסוג האוכלוסייה שהלך והשתנה בשנים האחרונות. לא תמצאו שם משפחות. גם לא תמצאו שם זוג הורים שהולכים למשחק עם הילד. תמצאו לרוב אנשים שהסטטוס החברתי שלהם מחייב לכלול בשיחת יום שישי לפחות פעם אחת את המשפט "הייתי אתמול במכבי".

זה הזכיר לי שעוד לפני הפיינל פור בעונה שעברה באחת מישיבות הדירקטוריון ניסו לתכנן את התקציב של עונת 2008/09. צביקה קציר, אחד מחברי הדירקטוריון, היה זה שהציע להעלות את מחירי המנויים והכרטיסים שגם ככה הם יקרים, עוד קצת לשמים. אילולא דייויד פדרמן שהטיל וטו על ההחלטה, מי יודע באילו מחירים היו נמכרים כרטיסים למשחק נגד אבלינו בשבוע שעבר.

עניין הצורך במקורות הכנסה הוא ברור. הסטנדרט הוא גבוה וצריך להעמיד קבוצה שתוכל להתמודד באירופה. השאלה הראשונה היא איפה עושים את ההפרדה בין הכסף שמגייסים ממקורות כמו ספונסרים וחברות מסחריות, לבין זה שמגויס מהאוהדים.

השאלה השנייה היא מתי הקבוצה הפרטית תבין שאין תחליף לגידול רציף של אוכלוסיה חדשה של אוהדים. נכון להיום הקהל של מכבי מובדל לשני סוגים: יש את הקהל של היורוליג ויש את הקהל של משחקי הליגה, קהל שנאלץ לאהוד את הקבוצה שלו במשחקים מול גבעת שמואל וראשון לציון עם כרטיסים שאפילו הם במחירים לא עממיים בכלל. גם כאן, אגב, אפשר לראות שהיכולת של הספסרים להתאים את עצמם לעם עולה על זו של מכבי.

קצת מוזר שבמעוז הקפיטליזם הכי ברור של הכדורסל העולמי, עדיין מחייב דייויד סטרן את בעלי קבוצות ה-NBA למכור לכל משחק בליגה בסביבות 1,000 כרטיסים במחיר של 10 דולר לכרטיס. את זה הוא קבע אחרי שהבין שהבעלים של הקבוצות, שבכל זאת רוצים למקסם את ההכנסות, השאירו את העם מחוץ לאולמות ה-NBA.

2. הקהל הוא לא הגורם היחיד שקיים נגדו ניצול ציני שמקורו בעניינים כספיים. עניין נוסף הוא היחס לשחקנים שמגיעים למועדון. שתי הדוגמאות הטובות ביותר הם סיפור מרקוס פייזר ורודני ווייט.

התמונה הכי חזקה ומפתיעה מהמשחק בשבוע שעבר היתה דווקא אחרי המשחק. השחקנים יורדים לחדר ההלבשה אחרי אבלינו, ואחרי שתי דקות יוצא החוצה רודני ווייט, האיש הדחוי של המערכת, ועוזב את האולם. ווייט הגיע לכאן לפני שלושה חודשים על תקן שחקן מכבי אמנם, אבל מה שקורה איתו לאחרונה הוא דו-קרב ביזארי מאוד בינו לבין המועדון. לכולם ברור שווייט לא ישחק העונה במכבי, בדיוק כמו שהשחקן יודע את זה. בלהט הבנייה והלחטוף מכל הבא ליד הביאו גם אותו לכאן, כדי להיווכח רבע שעה אחר כך שהסגל התרחב יותר מדי.

במסגרת מלחמת ההתשה שמכבי מורגלת בה מימים ימימה, קרב המוחות אמור להסתיים בשתי דרכים. הראשונה, ברגע שווייט יעשה טעות אחת יותר מדי. משהו בסגנון ערב שתייה אחד ארוך מעט מהרגיל שיאפשר למועדון להוציא החוצה את חוזהו ולגלות שם סעיף של עבירת משמעת חמורה, שמאפשר לשלוח אותו הביתה בזעם על החוצפה שהפגין ועל כך שהשחיר את פני המועדון המקצועני. השנייה, היא שפתאום תגיע קבוצה שכל כך התרשמה מהיכולת של רודני ווייט השנה (נראה טוב באימוני המדרגות של נוקיה) ותציע למכבי לקחת על עצמה את חוזהו המופקע.

אלא שווייט מבין את חוקי המשחק ואינו נופל בהם בינתיים. כשיצא מחדר ההלבשה אחרי המשחק מול אבלינו ונשאל על ידי העיתונאים מה קורה ולמה הוא לא שיחק, הוא צוחק בפה מלא ועונה "coach decision, coach decision". יותר מזה, רק כדי להעביר את המסר על כך שגם למושפל יש זכות תגובה במגבלות החוק, הוא דואג לצאת מחדר ההלבשה של מכבי עם ז'קט בצבע אדום בוהק. מן הסתם פריט לבוש שלא השתמש בו כל עוד חשב שהוא ישחק בקבוצה.

3. קרב המוחות הזה הזכיר לי משהו שקראתי לא מזמן בכתבה ב"ניו יורק טיימס" שדנה בהגעת שחקנים מה-NBA לאירופה. מארק ברטלסטיין, אחד הסוכנים הגדולים ב-NBA שהוא גם סוכנו של מרקוס פייזר, אמר כי גילה לתדהמתו בשנתיים האחרונות שקבוצות באירופה לא מתנהגות בצורה הוגנת כל כך לשחקנים. "יש אחוז גדול מאוד של חוזים באירופה שלא זוכים למלוא הכבוד. קבוצות יתנו לך סיבות מוזרות לשחרור שחקנים, או שיטענו דברים מוזרים בקשר לפציעות או שיסבירו לך שהשחקן לא צחצח שיניים בבוקר".

סיפור מרקוס פייזר הוא לטעמי הרבה יותר חמור מסיפור רודני ווייט. אם זכרוני אינו מטעה אותי, פייזר לא נפצע במהלך העונה שעברה כשרקד על שברי בקבוקים במועדון לילה, אלא כשעלה לדאנק במשחק מול אולימפיאקוס.

במכבי היו מספיק חכמים להביא שחקן בחוזה של מיליון דולר נטו, אבל בלחץ התקציב והרצון שלא לחרוג, אף אחד לא חשב שם להוסיף עוד כמה דולרים כדי לבטח את הקבוצה במצב של פציעה שתכלול אובדן כושר עבודה זמני. מה שנשאר אחר כך זה לראות איך מסובבים את הטעות של המועדון והופכים את פייזר לאיש הרע. השחקן שוחרר מהחוזה שלו מאחר שהפר אותו כי "לא עמד בתוכנית השיקום שבנתה לו הקבוצה".

בשתי הדוגמאות האחרונות, מכבי מציגה בכל זאת את הגישה לפיה היא עדיין מכבי של פעם. הקבוצה ההיא עם התרגילים המכוערים. פעם היא עוד הצליחה לגייס ערימות של עיתונאים שיעמדו לצדה וידבררו אותה בכל רגע שמישהו הטיל ספק במינוח 'הקבוצה של המדינה'.

היום זו בסך הכל הקבוצה של ימי חמישי בערב. עבור אוכלוסיה של אנשים מאוד אמידים.