מילה טובה על הלוזר

ג'ון מקיין השלישי, בשמו המלא, הוא הלוזר בעל הרוח הספורטיבית של ההתמודדות ההיסטורית לנשיאות ב-2008. אך מקיין זכה לעדנה - כלומר גבר על מועמדים רפובליקניים לא קלים והבטיח לעצמו את מועמדות מפלגתו בדקה ה-90, בגיל 72. הפוליטיקאי הלא שגרתי הזה, שידע להתייצב לעתים בראש זקוף גם נגד הימין הדתי והממסד של מפלגתו, יכול לנחם את עצמו בידיעה שהוא עשה כמעט את המיטב בתנאי הרוח הנגדית של המלחמה בעיראק והמשבר הפיננסי.

מקיין הוא הדבר הקרוב ביותר לעזר ויצמן ז"ל, טייס מהולל ושובב שהפך לפוליטיקאי ייחודי. הוא צאצא לאב ולסב שהיו אדמירלים בצי האמריקני והפך בעצמו לטייס סקייהוק על סיפון נושאת מטוסים. מטוסו הופל מעל האנוי באוקטובר 1967, והוא עונה ונדקר עד ששוביו הצפון-וייטנאמים למדו שהוא קצין גבוה. השבי נמשך ארבע שנים וחצי, ששלוש האחרונות בהן היו נסבלות. שוביו הציעו לו להשתחרר כבר ב-1968, אך הוא סירב להשתחרר לפני שבויים אחרים. מקיין מעולם לא ביקש יחס מיוחד, גם כששמו נקשר לשערוריית הבנקאי ג'ון קיטינג, שמעל בכספי לקוחותיו בשנות ה-80 וגייס חמישה סנטורים להפעלת לחצים על ועדת הקונגרס שחקרה של הפרשה.

כניסתו לפוליטיקה מזכירה מאוד את יציאתו ממנה. ב-1982 הוא השתקע באריזונה, מדינתה של אשתו השנייה והנוכחית, סינדי, והתמודד על מושב בקונגרס במחוז שהיה ידוע כרפובליקני. כאשר מישהו שאל אותו אם הוא "טרמפיסט" שהשתקע במחוז רק כדי להיבחר, הוא התפרץ: "אתם גרתם כאן בשלווה כאשר אני החלפתי מגורים ברחבי העולם. המקום בו התגוררתי הכי הרבה היה האנוי, אם כבר אתה שואל". כעבור ארבע שנים, הוא התמודד על כסאו של הסנטור הוותיק בארי גולדווטר (כן, מי שהפסיד ב-1964 ללינדון ג'ונסון) וניצח בקלות.

תחילה הוא לא היה אלא יס-מן של רייגן והמפלגה, עם תמיכה בהפחתת מסים, ממשלה קטנה, תפילות בבתי-הספר וקו נוקשה נגד בריה"מ. במקרה אחד חרג מהקונצנזוס המפלגתי: הוא התנגד להמשך נוכחות הכוחות האמריקניים בלבנון, ממש לפני פיצוץ משאית התופת שהרגה 233 נחתים בבירות. הצבעה זו זיכתה אותו בדימוי ה"מבריק" שמתייצב נגד מפלגתו. בשנות ה-90, יחד עם הסנטור ג'ון קרי, הוא היה בוועדת הסנאט שחקרה את גורל השבויים והנעדרים ממלחמת וייטנאם, שסללה את הדרך לחידוש היחסים הדיפלומטיים, שוב נגד דעתם של רבים מעמיתיו הרפובליקנים. באותה תקופה החל בקמפיין שלו לסגירת מימון תרומות מוגזם לארגונים שמנהלים תעמולה למען מועמדים מטעם עצמם. הימין הדתי זעק "חמס", וטען שההצעה תשלול ממנו את היכולת לנטרל את "ההטיה הליברלית" של התקשורת. רק ב-2002 אומצה ההצעה בקונגרס.

ב-2004 גבר עליו בוש בקלות יחסית בפריימריס, בין היתר הודות למסע הכפשות מתחת לחגורה של קארל רוב, יועצו האפקטיבי והמלוכלך של בוש, בו הוא תואר כמעורער נפשית ואשתו תוארה כמכורה לסמים. ב-2008 באה הנקמה המתוקה, אך מקיין לא למד לנהל קמפיין אפקטיבי, ובעיקר לא ניסה להרחיק את עצמו ממלחמת עיראק ולהתמצא בכלכלה. בפריימריס המטה שלו לא תפקד, והוא החליף את רובו. הימין הדתי לא ממש סייע לו בתרומות, והציבור החילוני קישר אותו למלחמה בעיראק. רק 30% מתומכיו ראו בו דמות בעלת השראה. 60% מתומכי אובמה חשבו כך על אובמה. *