איסתא תפצה לקוחות בכ-12 אלף שקל: הזמינו כרטיס טיסה לקייב, קיבלו כרטיס לקישינב

השופט אברהם טננבוים: "הסיפור עצמו נשמע אולי משעשע, אך הוא בוודאי רחוק מלהיות משעשע למעורבים בו" ; עם זאת ציין כי גם על התובעים מוטלת אחריות, מכיוון שעיון בכרטיס הטיסה היה מגלה את הטעות

הזמינו כרטיס טיסה לקייב, קיבלו לקישינב

קייב וקישינב הן לא אותו מקום, אך נראה שנציג של חברת הנסיעות איסתא חשב שכן, או שפשוט הספיקה לו העובדה ששתי הערים, האוקראינית והמולדובית (בהתאמה), נמצאות באותה יבשת. אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שהנפיק כרטיסי טיסה לקישינב למשפחה שהזמינה כרטיסים לקייב.

לא, זו לא בדיחה. זה קרה באמת. חסן וקטרינה עבד-אלקאד הגיעו, עם שתי בנותיהן הפעוטות לשדה-התעופה, ורק אז גילו כי על אף שהזמינו מאיסתא כרטיסי טיסה לקייב באוקראינה, קיבלו כרטיסים לעיר קישינב שבמולדוביה. משהתבררה להם גודל הצרה (לשתי הערים ויזות נפרדות, כך שלא יכלו לטוס לקישינייב גם אם רצו), נאלצו להזמין כרטיס חדש דרך הדקה ה-90, שהיה יקר יותר והטיסה דרכו היתה לא נוחה וכללה 6 שעות הפסקה בטורקיה. הסיפור פילס את דרכו מקייב לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים.

איסתא לא ניסתה להתחמק מהאחריות. לפחות לא מכולה. החברה הודתה בטעות, אך טענה כי גם ללקוח היה חלק בעוגמת הנפש שנגרמה לו מכיוון שלא בדק את כרטיסו, שעליו היה כתוב באופן ברור כי הכרטיס הוא לקישינב ולא לקייב. לכן, ביקשה לחייבה בתשלום עבור הכרטיס החדש שאותו שילם התובע, ובהוצאות סמליות בלבד.

"הסיפור עצמו נשמע אולי משעשע, אך הוא בוודאי רחוק מלהיות משעשע למעורבים בו", כתב השופט אברהם טננבוים, מבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. "לא צריך להרחיק לכת כדי להבין את הרגשתו של מי שבשדה-התעופה מגלה לפתע שהכרטיס בידו איננו תקף. ואין ספק שהרשלנות בעניינו היא משמעותית". עם זאת, הוסיף כי גם על התובעים מוטלת אחריות, מכיוון שעיון בכרטיס היה מגלה את הטעות.

לאחר שקלול הנתונים קבע טננבוים, כי איסתא תשלם למשפחת עבד-אלקאד 11,823 שקל, המורכבים משיפוי בגין כרטיסי הטיסה ששילמו ו-3,500 שקל נוספים בגין עוגמת-הנפש שנגרמה להם.

בשם האב

הסיפור העגום הזה התחיל בנובמבר 2005: אישה הסובלת מאפילפסיה וממחלות נפשיות נפגשה עם אדם שזהותו אינה ידועה לה, וכתוצאה מקיום יחסי-מין ביניהם נולד לה בן. כשנתיים מאוחר יותר, ביקשה סבתו של הנכד, דליה ברוך, לאתר את אבי הקטין. לשם כך, פנתה אל איתן צברי, חוקר פרטי בעל עסק בשם א.א. חקירות ושירותי מידע, והזמינה חקירת איתור.

ב-2008, הגיע הסיפור לבית המשפט לתביעות קטנות בבית שמש. ברוך טענה, כי צברי עשק אותה וסחט ממנה שכר-טרחה בסך 11,500 שקל, במקום 4,500 שקל שהוסכם מראש. בנוסף, טענה כי הוא איתר אדם אשר אינו רלבנטי לעניין, והיא נאלצה לשכור את שירותיו של חוקר נוסף; שצברי לא הסביר לה שהתשלום אינו מותנה בתוצאה, ושלחץ על בתה לזהות את האדם שאיתר ולהודות שזהו אבי בנה.

צברי מצידו הסביר, כי בעת הזמנת החקירה מסרה הבת מספר מועט של פרטים ביחס לאדם ששמו "איציק", ובכל זאת הוא עמל וטרח על מנת לאתרו. לצורך אימות פרטים, כך טען, הגיע לבית ברוך ובתה למעלה מעשר פעמים וניסה לרענן את זיכרונה של הבת. עוד טען, כי הבהיר לא פעם, שהתשלום אינו מותנה בתוצאות החקירה (בין היתר משום שהדבר אסור על-פי חוק), וכי התשלום הוא עבור העבודה המבוצעת. בתום החקירה הוא איתר אדם אשר פרטיו תואמים את הפרטים שמסרה הבת, אך היא סירבה לזהות את האדם המאותר, כפי שסוכם עמה מלכתחילה. צברי התרשם שהבת מונעת מפחדים אשר מונעים ממנה למסור פרטים אודות אבי בנה, וייתכן כי היא מאוימת.

עם כל הכאב והצער שבסיטואציה, העדיף השופט שמעון שטיין את גרסתו של צברי. הוא התרשם כי פעולות האיתור שביצע צברי, כפי שפורטו בדו"ח שהגיש, היו רחבות היקף ו"ניכר כי בוצעו ביסודיות". לאחר שסקר את פעולות האיתור שנעשו, העיר שטיין, כי דווקא האדם שאותו זיהתה הבת באופן ודאי כאבי בנה, זה שאותר על-ידי חוקר פרטי אחר, ביצע בדיקת אבהות גנטית, שבה נתגלה כי הוא אינו אבי הקטין.

משלא ביססה האם את תביעתה על הסכם בכתב ולא הוכיחה כי שכר-הטרחה ששילמה עבור הפעולות שבוצעו אינו סביר או אינו מקובל, דחה שטיין את התביעה וחייב אותה לשלם לצברי הוצאות משפט בסך 300 שקל.

זוגיות בפוטנציה

גם בעידן האינטרנט, העמוס אתרי היכרויות, שידוכים ופורומים של פנויים-פנויות, יש אנשים שעדיין מאמינים בשידוכים "אולד-פאשן", הנערכים באמצעות משרדי שידוכים ושדכנים למיניהם. אלכס רויטמן הוא כנראה אחד מהם. בדצמבר 2003 פנה ל"מרכז זוגיות", בהנהלתו של אלי שטרול, ועשה מנוי לתקופה של 12 חודשים ועוד 12 חודשים, אם לא ימצא בתקופה הראשונה את בחירת ליבו. על המנוי, או הזוגיות בפוטנציה, שילם רויטמן 3,500 שקל, שהרי אין מחיר לאהבה.

במקרה שלו, תו המחיר שהודבק ל"זוגיות" כנראה לא הספיק. בתביעה שהגיש לבית המשפט לתביעות קטנות בראשון-לציון (שנתיים ורבע לאחר תום תקופת המנוי) טען רויטמן שלא קיבל תמורה בעד כספו, שהכירו לו רק שתי בנות-זוג פוטנציאליות שלא תאמו את ציפיותיו, ושכשניסה ליצור קשר טלפוני עם המרכז, לא זכה למענה אנושי וההודעות שהשאיר במשיבון לא זכו לתגובה.

שטרול הסביר, שכיוון שמדובר בבני אדם, אין התחייבות לספק מספר מסוים של מועמדים או הצלחה כשלהי, ולכן גם, לפי החוזה, מוסכם במפורש כי אי-הצלחה לא תהווה עילת תביעה נגד המרכז.

"מדובר בחיוב השתדלות בלבד", קבעה השופטת יעל בלכר, והוסיפה: "מטבע הדברים, לא ניתן להבטיח הצלחה". התביעה, כמו האהבה לפניה, לא התקבלה.

שעת כושר

קראתם פעם בעיון את תנאי המנוי שלכם בחדר כושר? "המנוי אינו ניתן לביטול", "החיוב הוא לשנה ואין אפשרות לקבל את הכסף בחזרה", או "התשלום לא יבוטל בשום תנאי או שינוי נסיבות" - התנאים הכובלים האלה מצויים בחוזים רבים שעליהם חותמים מתאמנים בחדרי-כושר בארץ. כל עוד לא מתעוררת בעיה, רובנו לא מתייחסים לתנאים האלה ברצינות. אך מה קורא כשעוברים דירה, טסים לחו"ל לתקופה ממושכת או חלילה סובלים מבעיה רפואית שאינה מאפשרת להמשיך להתאמן? - אז מתחילות הצרות. המכון הופך לפחות נחמד, ואינו מאפשר ללקוח להשתחרר מהמנוי. "שלם גם בלי להתאמן" או "תמצא מישהו שיקנה ממך את המנוי", אומרים המכונים בלי בושה.

לא אחת, הגיעו המחלוקות האלה לבתי המשפט, שלא אהבו, בלשון המעטה, את הגישה הנוקשה של מועדוני הכושר וחייבו אותם להחזיר כסף ללקוח או לאפשר לו לבטל את המנוי.

מועדון הכושר "בודי-ליין" כנראה לא שמע על פסקי-הדין שניתנו בעבר. בת-שבע נורינסקי, שעשתה מנוי לשנתיים, גילתה - כבר באימון הראשון - שאינה מסוגלת להתאמן עקב סחרחורות קשות שהיא חוטפת, ו"זכתה" מהמועדון לסירוב צורב כשביקשה לבטל את המנוי. הכול קרה מאוד מהר: למחרת רכישת המנוי הגיעה נורינסקי והחלה להתעמל במכשירים, בלי שהציגה למועדון אישור רפואי המתיר לה להתאמן בחדר כושר. זמן קצר לאחר מכן חשה בסחרחורת קשה, וביקשה לבטל את העסקה בו במקום. לאחר שמועדון בודי-ליין סירב, פנתה נורינסקי לרופאת משפחה, אשר המליצה לה להפסיק את פעילותה במכון הכושר בשל הסחרחורות, אך גם מכתב שאליו צורף אישור רפואי לא שכנע את המועדון להתחשב בה ולבטל את המנוי. פניות ומכתבים נוספים שנשלחו למועצה הישראלית לצרכנות ולמועדון, לא נענו, ורק לאחר יותר מחודש הסכים המועדון להעברת מנוי או להקפאתו - אך לא לביטולו.

רק כשהסכסוך הגיע לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, הסתיימה הסאגה. השופט יחזקאל ברקלי קבע, כי החוזה הוא חוזה אחיד, "המונע מנורינסקי באופן בלתי סביר להביא את החוזה לקיצו". עוד קבע, כי החוזה לא השתכלל, כיוון שהמועדון אינו רשאי לקבל את נורינסקי כמתאמנת קבועה כל עוד היא לא המציאה תעודה המאשרת את כשירותה מבחינה רפואית. ברקלי קבע, כי מעבר להחזר הכספים ששילמה נורינסקי, ישלם המועדון 1,300 שקל בעבור שכר-טרחת עורך-דינה של נורינסקי, הוצאות משפט בסך 88 שקל, ועוד 1,000 שקל בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה.