ה"סוטקייס מן" שוב אורז מזוודה

46 שחקנים זרים, רובם אמריקנים, נחתו בליגת העל בכדורסל בקיץ האחרון וחתמו על חוזים. שלא לדבר על שחקנים שהגיעו, ובסוף חזרו הביתה. אבל יש גם את ג'ונתן ג'ונס. אחד ממאות שחקנים אמריקנים שנודדים מדי שנה בעולם כדי לנסות את מזלם. מאז 2006 הוא שיחק בקפריסין, לבנון, ערב הסעודית, ירדן, כוויית, קטאר ושוב לבנון ,עד שהגיע לעירוני רמת גן. שלשום (ב') הוא עזב אותה, רק כדי להמשיך לרוץ אחרי הכסף. ולא משנה לו באיזה מגרש ובאיזה מטבע משלמים אותו. רגע לפני שעזב את הארץ, הסביר שבשבילו "רמת גן היתה עוד תחנה במסע שלי, של ה'סוטקייס מן'". ככה הוא מכנה את עצמו.

"זה הסיפור של חיי ושל הקריירה שלי. למקרה שלא ניפגש שוב, אני משאיר לכם מזכרת על החיים של שחקן כדורסל מחוץ לארצות הברית", אומר ג'ונס.

"התקופה שלי בסין היתה הפעם הראשונה מחוץ לבית, אבל אחר כך חזרתי ל-ABA ול-CBA לשנתיים" הוא מספר. "זה היה ממש תיק לשחק בליגות האלה. אתה מקבל מאתיים דולר ליום ומזה אתה צריך גם לאכול. אתה נוסע שמונה שעות ביום באוטובוס כדי להגיע למשחק. לכולם יש את אותו חלום - כולם מחכים לטלפון מה-NBA. אין מה להגיד, אם אין לך חוזה מקצועני מובטח אתה הופך להיות קצת אנוכי ואובר-תחרותי, אחרת לא יקרה איתך כלום".

נדלג על החודשים בהם הוא שיחק בגרמניה, פינלנד וארגנטינה. ב-2006 התחיל הסיבוב שלו במזרח התיכון שהביא אותו בסופו של דבר גם לרמת גן, הקבוצה שחתכה אותו ביום שני. "ישבתי לי באומוניה ניקוסיה חוגג את העונה המדהימה שהיתה לי. פתאום הפלאפון שלי מצלצל, ומספר מוזר מקידומת שאני לא מכיר, ומישהו עם מבטא ממש מוזר שלא שמעתי בחיים שלי מדבר איתי ואומר לי: 'הלו סוטקייס מן, רוצה לבוא לשחק בלבנון?', ואני עונה לו: 'איזה לבנון? לבנון-ביירות?!', והוא עונה: 'כן, לבנון-ביירות'. 'נואו ווי מן', אמרתי לו. ואז הוא מספר לי שהוא מתקשר בשם קבוצה מטריפולי עם תקציב שהוא פי עשרה משלנו. זה הקל עלי את ההחלטה".

טריפולי, לבנון. "אני נוחת בשדה התעופה בביירות באמצע הלילה, ודבר ראשון שאני רואה מול העיניים שלי זה המון-המון אנשים, חלק במדים וחלק בלבוש אזרחי, ולכולם יש מקלעים של AK47. ים של AK47! חשבתי מה עשיתי, לעזאזל, לאיפה הגעתי?! זרקו אותי באיזה מלון ולמחרת שמו אותי בדירה על החוף בטריפולי והודיעו לי שאחרי הצהריים יש אימון ראשון ויבואו לאסוף אותי מכאן. אני מגיע לאולם ענק עם חנויות, ומסביב לאולם יש מלא בריקדות ועליהן ומאחוריהן המון-המון ילדים עם רובים. בכל מקום יש שם נשק. במשחקים שלנו זה היה אותו דבר. נשק ונשק בכל מקום, אפילו ליד הספסל".

קטאר וכוויית. "פגשתי שם סוכן שחקנים ערבי ואחרי שנגמרה העונה הוא סידר לי קבוצה בקטאר לשחק באליפות הערבית שהיתה בערב הסעודית. הגעתי במיוחד לאליפות הזאת, והיו לי רק שבועיים להתכונן לאליפות, ואז ישר טסנו לג'דה. קטאר היא המדינה הכי טובה במזרח התיכון: יש שם המון אפריקאים הגונים שמשחקים ואמריקנים, ככה שהרמה שם יותר טובה מכל המקומות האחרים. כשנגמר הטורניר, הסוכן הערבי שלי פתאום אומר לי שיש קבוצה מכוויית שמוכנה לשלם לי שיט אמאונט אוף מאני. 'כוויית?', שאלתי אותו, כוויית עם כל הסדאם חוסיין והטנקים והגייזרים של האש שיוצאים מבארות הנפט?! פחות או יותר במקביל התקשר הסוכן האירופי שלי והודיע שיש לי הצעה מעירוני רמת גן. העניין הוא שהכווייתים נתנו לי שכר כפול בהשוואה להצעה מרמת גן, אז אמרתי לעצמי שאני אסע כבר לכוויית וזהו".

ירדן. "אחרי חודשיים ששיחקתי שם התקשר אליי חבר ששיחק איתי בטריפולי, והוא אומר לי שעכשיו הוא משחק בירדן, ושהוא סיפר להם עלי, והם מוכנים לשלם לי עשרים אלף דולר על כל ניצחון בטורניר בדובאי שאמורות להגיע אליו כל הקבוצות הכי טובות במזרח התיכון. אני אוהב כסף, וככה ברחתי מכוויית. היו לנו חודשיים להתכונן לטורניר בדובאי, אז נסענו לסוריה למחנה אימונים. האנשים בדמשק הם פאקינג גסים. ברגע שהם ראו את החותמת האמריקאית בדרכון של ראשים ושלי, הם התייחסו אלינו רע מאוד. בדיוק כמו האוכל שלהם. חזרנו ממחנה האימונים לירדן ומשם יצאנו לעוד מחנה אימונים, הפעם בטהרן".

ערב הסעודית. "אחרי הסיפור הזה חזרתי לבית של אמא שלי בשיקגו. אבל איך שאני מגיע, מתקשר הסוכן האירופי שלי ואומר שיש לו הצעה בשבילי מאוקראינה. אני כמובן נסעתי לשם, אבל בגלל שהייתי עדיין חלש מאוד מהווירוס שתקף אותי בירדן, המאמן של הקבוצה שהגעתי אליה אמר לי שאני לא בכושר והוא לא רוצה אותי בגלל זה. יום לפני שהתכוונתי לחזור לשיקגו, הסוכן הערבי שלי מתקשר ותופס אותי בפלאפון. תדעו לכם שאני ממש שמחתי לשמוע ממנו פתאום, עם כל המבטא הלא ברור שלו והאנגלית הבעייתית, והוא אמר שיש לו הצעה בשבילי מערב הסעודית. ממדינה. חיפשתי על מדינה בגוגל ואז התברר לי שהם הכי קדושים בעולם המוסלמי, אפילו יותר ממכה ומירושלים. לא הסכמתי לנסוע. הוא ענה שמדובר בשבועיים בלבד, איזה טורניר שיהיה בג'דה עם כסף טוב שאני אקבל על השבועיים האלו. אז אני כמובן עליתי על המטוס".

"כל זה היה רק הקדמה למה שחיכה לי כשנחתנו. הביאו אותי לאיזה מתחם ספורטיבי שמסביבו הכל חול וחול, ושם פגשתי את המנג'ר שלי. הדבר הראשון שהוא אמר לי זה שאסור לי לעזוב את המתחם, כי מרגע שאני מחוץ למתחם הם כבר לא יוכלו לערוב לביטחון שלי בשום צורה. הוא אמר לי שאם אני רוצה לאכול או לשתות משהו, הם כבר יביאו לי לחדר, ושבשום אופן שלא אזוז משם. הוא בכלל לא דיבר איתי על כדורסל. זה היה הכסף הכי קל שהרווחתי מימי. היינו מתחילים כל יום להתאמן בשבע בערב, ככה שכל היום לא עשיתי כלום ורק ישבתי בחדר וגלשתי ברשת. בגלל כל הלבוש המסורתי שלהם, לוקח לשחקנים שלהם בערך 25 דקות לשים נעליים ועד שהם שמים את הנעליים, הרמקול קורא להם לבוא להתפלל, ואז הם הולכים למסגד ובזמן הזה אסור לך לעשות כלום. ואז הם חוזרים וכל מה שנשאר זה להתאמן חצי שעה. האימונים היו בדיחה. המשחקים גם היו בדיחה".

ביירות. "מיד אחרי זה חזרתי לקבוצה בביירות. הגעתי יום לפני שהחזבאללה ארגן איזה הפגנה גדולה נגד הממשלה ואחריה הם פוצצו איזה גשר חשוב בביירות. שבועיים ישבתי בדירה שלי ולא זזתי. אחרי כל הבלאגן הזה הם הגיעו להסכם רגיעה ובאותו יום פתחו את שדה התעופה, ואני ברחתי משם ברגע".

רמת גן. "ככה הגעתי אליכם, לישראל ולעירוני רמת גן. זאת היתה ממש החלטה קשה בשבילי לבוא ולשחק כאן, כי רגע אחרי שהנחתי את השפופרת בסוף השיחה עם הסוכן האירופי שלי שהתקשר ואמר שהמאמן הישראלי ממש רוצה אותי אצלו, התקשר אלי גם הסוכן הערבי שלי וסיפר על הצעה טובה מדובאי. הבנתי שאני מאוד רוצה לחזור לסצנה האירופית. אני כבר בן שלושים וזה בערך הצ'אנס האחרון שלי לעשות את זה, וגם תמיד רציתי לדעת איך נראית תל אביב, ולכדורסל הערבי תמיד אוכל לחזור כי מכירים אותי שם. העניין הוא שהכסף פה נמוך בהשוואה למה שהייתי מקבל בארצות הערביות וכדורסל זה לא דבר שנמשך לנצח.

"רק שאז התחילו העניינים להשתבש עבורי. פתאום אני משחק עם עוד שלושה-ארבעה אמריקנים, ופתאום יש שחקנים שאני צריך להתחלק איתם בכדור, שזה ממש לא דבר שהייתי רגיל כששיחקתי בקבוצות הערביות. וככה, פתאום אני מוצא את עצמי משחק שבע דקות במשחק נגד הגליל ביום ראשון, אחרי שבשני המשחקים הראשונים רובי המאמן (בלינקו) בקושי שיתף אותי בחצי השני. שבע דקות!

"עכשיו לא תגידו שהקבוצה רצה ומנצחת - אנחנו במאזן של שלושה הפסדים אחרי שלושה משחקים. אז אחרי המשחק ביום ראשון אני התקשרתי לחבר שלי ששיחק איתי בקפריסין והיום משחק בבודפשט, וסיפרתי לו כמה קשה לי כאן. ואז הוא אומר: 'תן לי שעה, אני חוזר אלייך'. ואחרי שעה הוא באמת חזר אלי ואמר לי לעלות על הטיסה לבודפשט ביום שלישי בשש בבוקר, שהמנהל של הקבוצה רוצה אותי.

"אחרי השיחה הזאת התקשרתי למנהל הקבוצה שלי ברמת גן ואמרתי לו שאני עוזב תוך יום והוא אמר לי 'ג'יי.ג'יי קאם און', אבל אני הסברתי לו שכבר נתתי את המילה שלי לחבר'ה בהונגריה. אחר כך התקשרתי לסוכן שלי והוא התחיל לצווח עלי מה פתאום אני עושה דבר כזה בלי להתייעץ איתו קודם, ואני אמרתי לו שאני בן אדם מבוגר, אני כבר בן שלושים, אני לא צריך להתייעץ איתו על הדבר הזה. לדעתי הוא בכלל מודאג שהוא לא יקבל את העמלה שלו על המעבר שלי. זה כל מה שאכפת לו.

"אז זהו, העניינים הסתדרו בשבילי בסופו של דבר. הקבוצה החדשה הזאת שאני בדרך אליה, אין לי בדיוק מושג איך קוראים לה ואני גם לא ממש בטוח שהיא בבודפשט. אבל לפחות אני אוכל לקלוע עוד פעם ארבעים נקודות במשחק".