900 מפוטרים מדי יום. את, אתה, אני, הם - מי הבא בתור?

צפו פגיעה. זה המסר העיקרי שהעבירו אלפי מעסיקים במשק לעובדיהם בימים האחרונים. זה התחיל בדואר אלקטרוני לא מאיים במיוחד שהזכיר לעובדים שהמשבר הוא עולמי וזה כולל בעצם גם אותנו, והמשיך בקיצוצים זוחלים מהשמנת ועד האלמנטרי - ארוחות צהריים, חופשות, ובמקרים מסוימים גם השכר. ואז הגיעו ישיבות ההנהלה הבהולות, הלחשושים במסדרונות, שמועה על עובדת שהזילה דמעה ועל ההליך הכי נוראי שיכול לקרות בכל חברה: גיבוש הרשימה. מי ייכנס, מי יצא ממנה, מי זכאי לחסינות. שיחות הבוקר ליד מכונת הקפה מוחלפות בשיחה מלנכולית עם בן או בת הזוג בשעות הערב, מבט ארוך יותר אל הילדים שכבר נרדמו בחדר, פשפוש במודעות הדרושים סתם בשביל לראות אם מישהו מחפש עוד אנשים כמוך בשוק. במילה אחת - פאניקה.

"אחד הגורמים הבולטים שמשפיעים על הרגשות השליליים של עובד, הוא תחושת חוסר השליטה שמגיעה על רקע חוסר ודאות", מסביר ד"ר שלמה הראלי, פסיכולוג חברתי מבית הספר לניהול באוניברסיטת חיפה. "אם אני כעובד לא יודע מה צפוי לי מחר, אני לא יודע לארגן את שגרת יומי. ברגע שאנשים נמצאים במצב כזה, שהם לא יודעים מה חושבים עליהם, כל גורם עלול להפוך לסוג של איום. זה מצב משתק שיכול להביא אפילו לחולי".

כל אחד והרשימה שלו

אבל אפילו אנחנו הופתענו כשהתיאוריה של איש האקדמיה אומתה בצורה כל-כך עוצמתית ברגע שהחלטנו לשוחח עם מספר עובדים. "אנחנו יודעים שממש עכשיו יושבים אצלנו בחברה על הרשימות", מספרת ל', המועסקת בחברת תוכנה בתחום הטלקום. "בשיחות מסדרון עובדים מנסים לנחש כמה אנשים יהיו ברשימה, מי מהעובדים יהיה בה ומי יהיה לפניי. זה מפחיד מאוד, כי אם אפלט לשוק, מחכים שם המון מתחרים, כאלה שפוטרו לאחרונה כמוני. בראש שלי עשיתי רשימה ולפיה יש הרבה לפניי, אז אני מקווה שכך זה גם ברשימות האמיתיות".

איך מתמודדים עם המצב? "מנסים להיות הכי בסדר ולא לעשות פאשלות. האווירה קצת יותר תחרותית. אם יש משימות שבעבר הייתי אומרת להן 'לא', היום אני אקח אותן. כולם מנסים לעשות את עצמם עובדים, אבל בסוף עובדים הרבה פחות, כי עסוקים בלדבר על מה שיקרה", היא מסבירה.

בכלל, בימים האחרונים נראה כי הראש עובד שעות נוספות, לעתים על גבול הפרנויה. "כל אחד בונה לעצמו תוכנית מגירה - איך להסתדר כלכלית בלי המשכורת ואיך לחפש עבודה. הפחד הכי גדול הוא שהחברה תפשוט את הרגל, ואז גם הפנסיה הלכה", אומרת ל'. לדבריה, היה נחמד יותר להתחיל לעבוד בחברה שכבר עברה את גל הפיטורים, "כי אז אתה יודע שזה מאחוריך".

ואולם, לא תמיד הכלל הזה מחייב. ח', שעובד בחברת טכנולוגיות הקול אודיוקודס, מספר כי החברה חוותה מכת פיטורים לפני שנה וחצי, בעקבות "רבעון אחד גרוע" כדבריו, שהגיע אחרי 26 רבעונים מוצלחים. "החברה קיצצה אי אלו אנשים, ועכשיו המנכ"ל אמר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שצעדי הייעול לא יכללו פיטורים. אני מקווה שהוא יעמוד בדבריו, גם אם המצב יחמיר מעבר למה שתכנן", הוא אומר, אבל מדגיש כי הוא מודע היטב לכך שהכל יכול לקרות: "את הקריירה שלי התחלתי כשהתפוצצה הבועה וחוויתי שני סטארט-אפים שהתנפצו ברעש גדול. אחרי זה אמרתי שאני לא צריך את הריגושים האלה, אלא יציבות. אני לא רגוע, כי גם המנכ"ל הודה שהוא לא חשב שהקטסטרופה תגיע כל-כך נמוך".

גם כשמתרחקים מענף ההיי-טק ובוחנים דווקא חברה ממשלתית עם ועד עובדים ענקי, מגלים כי יש מי שחושש מהמשבר. ר' עובד בתעשייה האווירית מספר שנים, ולאחרונה הבחין בקיצוץ נרחב בשעות הנוספות של העובדים ואפילו בכמות הנייר במדפסות: "למעלה מ-90% מהפעילות שלנו מופנית לייצוא, כך שהחברה גם ככה הפסידה מיליונים משער הדולר הנמוך השנה. אצל העובדים הוותיקים עם הקביעות אין חשש לפיטורים, אבל אצלנו הצעירים זה קיים. בשנה האחרונה החברה הפסיקה לקלוט עובדים גם במסגרת ההסכם הקיבוצי וגם בחוזים אישיים, ואפילו לסטודנטים אין תקנים".

ובכל זאת, ר' מספר כי הוא שמח שהחליט לפני שנה להישאר בתעשייה האווירית, על אף שרבים מחבריו הפצירו בו לעבור לחברת היי-טק עם משכורת גבוהה בהרבה. השכר שלו אמנם לא מהגבוהים במשק, אבל התנאים נוחים מאוד, יש קרן השתלמות וקופת גמל, וגם ארוחת צהריים מפנקת במיוחד. "היה לנו מהנדס חשמל שעבר לפני שנה לקודאק, בשביל שכר גבוה בכמה אלפי שקלים לצד רכב צמוד. עכשיו החליטו בחברה להעביר את הפעילות לסין, והוא נשאר מובטל".

"בשבוע שעבר", מספר דן טולדנו, מנכל סאן מיקרו סיסטמס ישראל, "ביקר אצלנו בארגון מנהל כוח האדם האזורי של החברה. התיישבנו בחדר הישיבות שלנו, סגרנו את הדלת והתחלנו לדון במשך כשעה וחצי על תוכניות הדרכה, פרויקטים חדשים ותכנונים אחרים לעתיד. כשיצאנו משם סיפרה לי מזכירתי על חרושת שמועות שרצה במסדרונות בין העובדים. אלו התלחשו ודיברו על 'הרשימות' עם שמות המפוטרים הקרובים כביכול, שאנו מכינים מאחורי הדלת הסגורה. הלחץ הזה והפאניקה הולידו שיחות מסדרון שאינן בריאות לתהליכי העבודה, ועל כן מיד וללא דיחוי שיגרתי דואר אלקטרוני לכל עובדי החברה וכינסתי את כולם תוך חצי שעה למפגש הבהרה. זימנתי למפגש הזה גם את אותו מנהל כוח אדם בכיר, וביקשתי ממנו לספר לעובדים בראשי פרקים על תוכן שיחתנו. הרעיון היה להעניק לעובדים זריקת הרגעה או עידוד, ולחסל את חרושת השמועות בעודה באיבה. אם הפגישה שלי איתו הייתה נערכת לפני כחצי שנה, התגובה של העובדים הייתה בוודאי אדישות וחוסר עניין".

אני עושה, משמע אני נחוץ

הסיפור של טולדנו, כך נראה, חוזר על עצמו במסדרונות של ארגונים רבים. החשש ואי-הוודאות יוצרים גל של שמועות וספקולציות, שהם לעתים תוצר של קצר בתקשורת, ולעתים תוצאה מהתנהלות שלומיאלית של ההנהלה, שמורחת את העובדים פעם בקלישאות ופעם בערפל. "כל שינוי קטן בארגון מקבל פרשנויות דרמטיות כאילו שהחברה עומדת להיסגר מחר בבוקר", מספרת שירי אדרי, מנהלת משאבי אנוש בקבוצת אומניטק. "כשערכנו קיצוצים בחדר האוכל כתהליך של התייעלות, הרינונים היו שהנה 'עכשיו זה הולך ליפול עלינו'. אף על פי שהחברה במצב טוב, הם יפרשו כל שינוי קטן, בהגזמה פראית כאילו שהחברה בצרות".

אדרי מונה גם כמה יתרונות למצב: יש הרבה פחות היעדרויות והעובדים לא מגיעים לבקש העלאת שכר או קידום. "הם בעצמם מבינים שאין בכך טעם", היא מסבירה. גם מ', סמנכ"ל תפעול של אחת מחברות ההיי-טק הגדולות בארץ, מחזק את הדברים: "מעסיקים לא צריכים לנצל כיום את אווירת הפאניקה של העובדים, כי העובדים באים ומתנדבים מרצונם להיות 'מנוצלים'. הם נשארים עד השעות המאוחרות בעבודה, מגיעים חולים ומוותרים על חופשות. עובדים מתחנפים יותר אל הבוס, סרים למרותו בלי עוררין גם אם הם חולקים עליו מקצועית, ומחפשים יותר נקודות מגע איתו. אם פעם עובד היה נכנס לחדר המנכ"ל ומשוחח איתו בגובה העיניים, היום הוא מגיע אליו עם מצגת מושקעת ומוקפדת, למרות שהיא מיותרת".

גם שלי סער, מנכ"ל חברת ההשמה מנפאואר פרופשיונל, מסכימה: "ההתנהגות הזו חוצה מגזרים, חוצה גילאים וחוצה ארגונים. העובדים נעדרים פחות, נוטלים פחות חופשות, הם יותר פרודוקטיביים והם בהחלט מנסים לבלוט ולהזדקר בארגון".

מסתבר שהתופעה רחבה אף יותר: "נפחי הדואר האלקטרוני שמופץ לכל העובדים נסקו צפונה", מוסיף מ'. "כל עובד או מנהל שחושש לעורו, משגר אי-מייל על פועלו ועל תוכניות מחלקתו בתפוצת נאט"ו, באיזושהי אמתלה מגוחכת. למשל, במחלקת משאבי אנוש, מנהלת ההטבות, תפקיד שבוודאי ייעלם בקרוב, שלחה מסר ש'אורגן סרט, קפה ומאפה לכל העובדים'. האחראית על התרומה לקהילה שיגרה מסר: 'כולנו נצא לקטיף זיתים בהתנדבות'. אפילו מנהל התמיכה הטכנית שלח הודעה בנוסח: 'אנחנו משפרים את רמת השירות ומרחיבים את פעילותנו לצ'כיה ולרומניה'. במילים אחרות, יש כאן התנהגות של 'שופוני', לומר 'אני נחוץ', 'אני קיים'. זה כמובן פתטי, מעורר ציניות וגיחוך, אבל זוהי מניפסטציה של הפאניקה הכללית באוויר".

פרנויה מקיר לקיר

לדברי אריה רייכרט, מנכ"ל חברת האלקטרוניקה אלטק, חשוב לעובדים לדעת מה מצב החברה, במקום לטמון את ראשם בחול. "העובדים קוראים עיתונים, יודעים מה קורה לניירות הערך, מודאגים ממצב כספי הפנסיה שלהם וכולם בחרדה. הם יודעים לעשות 'אחד ועוד אחד' ושואלים את עצמם - מתי זה ייפול עלינו? הם באים ושואלים אותי מפורשות מה מצב החברה. הם חוששים שהלקוחות יקטינו את היקף הפעילות, מהלך שיגרור צמצומים בהיקפי העבודה ובסופו של יום בפרנסתם. אם הם מרגישים שקצב כניסת ההזמנות ירד, המשושים שלהם נכנסים להילוך גבוה ופועלים בצורה הרבה יותר עצבנית".

לדברי רייכרט, הוא הבחין לאחרונה כי העובדים הגבירו את השימוש בתקשורת הבלתי-פורמאלית בחברה, קרי יותר טלפונים ושיחות אחד עם השני. "בתגובה התחלנו תהליך של שיפור התקשרות הפורמאלית: הקמנו צוות בראשות מנהלת משאבי אנוש שמטרתו לשמוע מן העובדים איך הם תופסים את פני הדברים, מה הם רוצים לשמוע יותר, באיזו תדירות ומאיזה גורם. הרעיון המרכזי היה לשפר את התקשורת, ולהרגיע את התכונה וההתרגשות שלפעמים אינם פרופורציונאליים למצב בפועל".

אם שואלים את ל', שיחות עם מחלקת משאבי אנוש לא אמורות להרגיע. "הם בצד של ההנהלה, אז הם לא יכולים לעזור", היא קובעת. איך מונעים את הפרנויה ומקצרים ככל הניתן את חוסר הוודאות ההרסנית הזו? "חשוב לפתוח את הדברים בצורה גלויה בפני העובדים", טוען ד"ר הראלי. "אסור ליצור אשליה של ודאות שקרית, אלא לספר מה ההנהלה יודעת ומה היא לא יודעת. אין טעם לפחד מהדלפות, משום שבסוף הכל יוצא החוצה ממילא. המחיר של ארגון שכולם חיים בו בחוסר ודאות מבוקר עד ערב, כבד יותר מהסיכון שמישהו ידליף לעיתון".

ואם כבר מחליטים לפטר, הראלי סבור כי יש להוציא את ההחלטה אל הפועל כמה שיותר מהר. "חשוב לא לפטר במספר שלבים. ההכנה הזאת שנועדה למנוע הפתעה בקרב המעט שעומדים בפני פיטורים, רק מגבירה את החשש בקרב הרוב שאינו נמצא בסכנה. אחת מתופעות הלוואי שעלולות להיגרם ממצב כזה, היא עובד שיחליט להקדים תרופה למכה ולעזוב מיוזמתו".