ביהמ"ש: כשמבוטח בביטוח חיים נפטר - המוטבים בפוליסה גוברים על המעקלים

בית המשפט קובע שוב כי במקרה שמבוטח בביטוח חיים הלך לעולמו, יזכו המוטבים בפוליסה בכספי הביטוח - וזאת גם במקרה שטרם פטירת המבוטח הטילו נושיו עיקולים על כספים אלה

שוב ושוב משמשים כספי ביטוח החיים, שרוכש לו אדם עוד בחייו ושמטרתם להבטיח את רווחתם הכלכלית של יקיריו לאחר מותו, נושא לסכסוכים משפטיים. כך קורה, לאחר פטירתו של המבוטח, בין המוטבים על-פי פוליסת ביטוח החיים לבין נושיו. המוטבים מבקשים לממש את זכותם ולקבל לידיהם, מחברת הביטוח, את תגמולי הביטוח. הנושים, אשר עוד בחייו של המבוטח הטילו עיקולים על כספי התגמולים, מבקשים לממש את העיקולים ולשים את ידם על אותם הכספים ממש.

"מי הזכאי לתגמולי פוליסת ביטוח חיים - בה נקבעו מוטבים בקביעה שאינה 'בלתי חוזרת' - אשר נושי המבוטח הטילו עליה עיקול בטרם נפטר המבוטח: המוטבים או הנושים?". כך הציג שופט בית-משפט השלום בהרצליה, שאול אבינור, את השאלה, עליה היה עליו להשיב בפסק-דין, שיצא עתה תחת ידיו. היה זה בתובענה, שהגישו אשתו-לשעבר ובתו של המנוח חיים בן-דוד ז"ל נגד חברת הביטוח "מגדל ", בה היה המנוח מבוטח בביטוח חיים מסוג "ריזיקו", נגד בנק דיסקונט, שהיה נושה של המנוח, ונגד שני נושים נוספים שלו.

"שאלה זו... הוכרעה בשנים האחרונות מספר פעמים בבתי משפט השלום לטובתם של המוטבים", הקדים אבינור ואזכר מספר פסקי-דין שכאלה. "אמנם אין בפסקי הדין האמורים משום הלכה מחייבת", המשיך, "אך מעבר לעובדה שהנמקות פסקי הדין מקובלות עלי, דומה כי עצם הצטברות ההכרעות על ידי שופטים שונים מלמדת על כוח השכנוע של טעמיהן, ומכאן שהכרעה דומה במקרה דנא היא כמעט מתבקשת מאליה", סקר מושכלות יסוד.

הנה העובדות: המנוח בן-דוד היה הבעלים של פוליסת ביטוח חיים, אותה ערך אצל "מגדל" כבר בשנת 1989. באותה העת קבע המנוח את אשתו דאז ואת בתו כמוטבות בפוליסה. אף שמעולם לא הודיע, בכתב, כי קביעת המוטבות הנה בלתי-חוזרת, לא שינה המנוח את זהותן. על-פי תנאי הפוליסה, סכום הביטוח היה אמור להיות משולם לידיהן במקרה שהמנוח יילך לעולמו לפני שנת 2010. לעומת זאת, במקרה שהוא היה נותר בחיים עד לאותה השנה, היה הביטוח "מתמסמס ונמוג" והוא לא היה זכאי לתשלום כלשהו מחברת הביטוח. המנוח הלך לבית עולמו בשנת 2000. לפיכך, קמה למוטבות הזכות לקבלת תגמולי הביטוח.

צווי עיקול

אלא שלאחר שהן פנו אל "מגדל" בבקשה לקבל לידיהן את כספי הביטוח, התחוור להן, כי טרם מותו של המנוח הוטלו, לטובת נושיו, צווי עיקול על כלל נכסיו אצלה. נוכח קיומם של צווי עיקול שכאלה סירבה "מגדל" לשלם למוטבות את תגמולי הביטוח. למוטבות לא היה אלא לפנות לבית המשפט, על-מנת שזה יורה לה לשלם לידיהן את התגמולים.

השופט אבינרי, אשר פסק, כאמור, לטובת המוטבות, סקר את הוראות החוק הרלבנטי, הוא חוק חוזה ביטוח. תחילה, אזכר את ההוראה, הקובעת את העיקרון, שלפיו אם לא נקבע אחרת, המבוטח הוא המוטב בפוליסת ביטוח. הוראה נוספת נותנת בידי המבוטח את הסמכות לשנות את קביעת המוטב, זאת כל עוד מקרה הביטוח לא התרחש. סמכות זו קיימת בידי המבוטח בתנאי, שקודם לכן לא מסר למבטח הודעה בכתב, שלפיה קביעת המוטב תהיה בלתי חוזרת. אם כך יעשה, לא יוכל לשנות עוד את זהותו של המוטב.

הוראה באותו החוק, שהנה בעלת חשיבות לעניין שנדון בפני אבינרי, קובעת, כי כאשר המוטב אינו המבוטח, הזכות לתגמולי הביטוח שייכת למוטב. במקרה כזה, זכותו של המבוטח מצטמצמת לאפשרות לדרוש מן המבטח לשלם למוטב את תגמולי הביטוח. סמכות שכזו אינה רלבנטית, כמובן, במקרה של ביטוח חיים. בסקירה האמורה התייחס אבינרי גם אל הוראת החוק, שלפיה קביעת מוטב, שאינו המבוטח, אינה מונעת מן המבוטח את היכולת להעביר או לשעבד את זכויותיו, או כדי למנוע מנושיו מלעקל זכויות אלה, כל עוד לא אירע מקרה הביטוח.

"הזכות לקבל את תגמולי הביטוח, כאשר המוטב הוא אדם שלישי, אינה של המבוטח", קבע אבינרי, "וזאת בין שקביעת המוטב נעשתה כקביעה רגילה ובין שהיא נעשתה כקביעה בלתי חוזרת". משכך, ומכוח העיקרון, שלפיו נושה לא יוכל לעקל אצל החייב יותר מאשר יש לחייב, "אין נושיו של מבוטח כזה - שאינו זכאי לקבל את תגמולי הביטוח - רשאים לקבלם, כביכול במקומו", קבע.

קביעתו זו של אבינרי הלכה יד ביד עם קביעה קודמת של השופטת אירית מני-גור, שלפיה לעולם לא יהא נושה מצוי במעמד עדיף על החייב, אלא לכל היותר יקבל לידיו את מלוא זכויות החייב. "לפיכך, כפי שהמבוטח לא יכול היה לקבל את תגמולי הביטוח בחייו, אף הנושה לא יכול".

נחרץ בדעתו, דחה אבינרי את טענתו המקורית של עו"ד סרי, פרקליטו של אחד הנושים, שלפיה את הסוגיה יש לנתח מכיוון אחר לגמרי. הוא ביקש להסיט את מרכז הכובד מבחינת שאלת זכויות המבוטח בתגמולי הביטוח, המגיעים למוטב, אל נקודת המבט של מושג העיקול. הוא טען, כי מאחר שהעיקול הוא סעד דיוני, שאינו מקנה למעקל זכויות מהותיות בנכס המעוקל, אלא רק הגבלה דיונית על המבוטח מלהוציא את הנכס המעוקל מרשותו או מלשעבדו לאחר, הרי משהשתכללה הזכות לקבלת תגמולי הביטוח, עם קרות מקרה הביטוח, פועלו של העיקול הוא בניתוב הזכות לעברו של הנושה.

"עם כל חריפותו, אין לקבל את הטיעון", חרץ אבינרי. כך לאור זאת שעם פטירת המנוח-המבוטח עברה מן העולם זכותו לשנות את זהות המוטב בפוליסה, מלוא הזכויות על-פי הפוליסה נותרו למוטבים בלבד, "ואין לקשור בינה לבין זכות המוטב לקבל את תגמולי הביטוח". "אכן, ניתן להרהר בשאלה אם נושי המבוטח-המנוח היו רשאים לדרוש את מימוש זכותו לשנות את המוטב, בטרם קרה מקרה הביטוח... אך הדברים אינם רלוונטיים לענייננו בו דרישה כזו כלל לא התבקשה", המשיך אבינרי.

משקבע כי זה הדין, לא נותר לאבינרי אלא ליישמו על המקרה שבפניו. אף שקביעת המוטבות לא הייתה בלתי חוזרת, והמנוח היה רשאי, בעודו בחיים, להחליף אותן במוטבים אחרים, כרצונו, העדיף אבינרי את זכותן על-פני זו של הנושים-המעקלים. אף שנסמך על פסקי-דין קודמים, אשר הגיעו לאותה התוצאה, הדגיש אבינרי, כי המקרה שבפניו מובהק עוד יותר לצורך העניין. מובהק לאור זאת, שהיה מדובר בפוליסת ביטוח חיים מסוג "ריזיקו", לפיה המנוח-המבוטח לא היה זכאי לתגמולים כלשהם, וזאת גם במקרה שהיה נותר בחיים עד מועד גמר הביטוח. "פשיטא, אפוא, שכשם שהמנוח לא היה זכאי מעולם לתגמולי הביטוח או לחלקם, ובשום סיטואציה עובדתית לא יכול היה להיות זכאי להם, כך אף נושיו אינם יכולים לעקל תגמולים אלה ולבקש בהם זכויות".

כעס על מגדל

לצד קבלת התובענה וההכרזה, שלפיה המוטבות הן הזכאיות לתגמולי הביטוח לפי הפוליסה, ולצד הקביעה, שלפיה משהתגמולים הוחזקו בידי "מגדל", עליה לשלם בגינם הפרשי הצמדה וריבית כחוק, לא חלק אבינרי עם המוטבות את כעסן על כך ש"מגדל" לא העבירה לידיהן, עד עתה, את כספי התגמולים, אף לא ביקשה, ביוזמתה, את הוראותיו של בית המשפט בקשר לכך. כעסן התבטא בדרישה לחייב את "מגדל" ב"ריבית מיוחדת", המוטלת על מבטח, אשר אי התשלום על-ידו נובע מחוסר תום-לב.

"לא זו בלבד שמשיבה 1 פעלה מכוח צווי עיקול שנמסרו לה, כאשר אין הלכה מחייבת של בית המשפט העליון בעניין", קבע אבינרי, "ולא זו בלבד שמשיבה 1 הסכימה למספר בקשות מטעם המבקשות להארכת תקופת ההתיישנות, אלא שב"כ המבקשות עצמו פנה למשיבה 1 וביקש את הארכת תקופת ההתיישנות על רקע טענתו כי הוא מצוי במו"מ עם המעקלים השונים וזאת על-מנת להימנע מהגשת תביעה בערכאות'", המשיך אבינרי. "לא ברור אפוא כיצד כעת מבקש ב"כ המבקשות להטיל על המשיבה 1 ריבית מיוחדת בגין כך שלא הגישה בקשה לבית המשפט, כאשר הוא עצמו ציין בפניה בעבר שמגמתו היא להימנע מהגשת תביעה בערכאות". (ה"פ 6572-03-08).

צרו איתנו קשר *5988