עם כל ההסברים, בכל זאת הדעת לא מסוגלת לתפוס: כמעט שלוש שנים נמצא גלעד שליט בשבי החמאס, ואנחנו מעבירים 100 מיליון שקל לחוטפיו! אני מנסה להעלות בדעתי מדינה כלשהי שמנהיגיה היו נוהגים כך ונשארים יום אחד בשלטון. כי עם כל ההבנה ל"צרכים מיוחדים" כאלה ואחרים, ול"מצב הרגיש" - למה אי אפשר להתנות זאת בהחזרת שליט?!
אומרים לנו שהמערכת הפיננסית בעזה קורסת. למה זה צריך לעניין אותנו בהקשר של שליט? למה אנחנו לא אומרים להם רבותי, אם המצב שלכם כל כך נורא, ואם אתם זקוקים לכסף - אין בעיה.
כל מה שאתם צריכים לעשות זה להחזיר את האדם שחטפתם. זה הכול. אנחנו לא דורשים, חלילה, שתתפרקו מנשקכם, או שתפילו במחילה את שלטון החמאס, או שתעבירו אלינו את החוטפים. בסך הכל אנחנו מבקשים שתחזירו את האדם שחטפתם, לכל הרוחות.
אחיזת עיניים
ממה חוששים? האם אמירה כזאת לא היתה מתקבלת בהבנה בעולם? יכול להיות משהו יותר צודק, הגיוני והומני? אם בכלל, אז ההתנהגות הנוכחית לא יכולה להתקבל בהבנה. אני בטוח שיש רבים בעולם שלא מבינים את הטירוף הזה, את הנדיבות המופרעת הזאת? מי שחושב שזו "מחווה" הוא מאחז עיניים, כי זה סתם טמטום אטום, אין לכך הגדרה אחרת.
ושאהוד ברק לא יבלבל את המוח, בבקשה. הוא מנסה להטיל את האחריות על אחרים. סטנלי פישר ביקש, אומר ברק. אז מה? פישר לא אמור להיות בקי בשיקולים שאינם מוניטריים. אבל לא רק פישר, ההחלטה, אמר ברק, התקבלה גם "לבקשתו האישית של ראש הממשלה הפלסטינית סלאם פיאד". זה כבר, תסלחו לי, דיבור של אדם המנותק מהמציאות.
סלאם פיאד? שמעת, אדוני שר הביטחון, על אדם בשם נועם שליט? הוא מבקש, מפציר, מתחנן כבר שנים לא לתת לפלסטינים דבר עד שיוחזר בנו גלעד. אז אתה מעדיף את בקשת הפלסטיני על זו של שליט, שאת חייו וחיי משפחתו הרסו הפלסטינים? לא, אדוני, פיאד יכול לבקש, פישר יכול להציע - אבל הסמכות להחליט היא שלך. ולכן גם האחריות לביזיון הלאומי וההומני הזה היא כולה עליך!!!
למה כלל צריכה התנצלות?
תמיד התקשיתי להבין את הצורך של אנשים ומוסדות לדרוש התנצלויות שברור שאינן באות מתוך כוונה אלא בתמורה למשהו, בדרך כלל, אולי תמיד, תמורת כסף או שווה כסף. כמו, למשל, חברת כלל פיננסים. על-פי הפרסום השבוע ב"גלובס", יש הסכם, או לפחות טיוטה, שעל-פיה תשלם החברה כ-9 או 10 מיליון שקל לאלי ארוך.
זוכרים? זה הברוקר שדרש 100 מיליון בטענה שכלל פיננסים וכלל פיננסים בטוחה (אילנות לשעבר) טיפלו בכספים שלו בצורה כושלת באמצעות מסחר בשוק המעו"ף. מה שתפס את עיניי זה ש"להסכם הפשרה אמור להיות מצורף מכתב שבו יתנצל ארוך על ההאשמות שהטיח בזמנו בחברה ובבכיריה".
כל אחד מבין שארוך לא היה מתנצל מרצונו גם אם חייו היו תלויים בכך. כלומר, הוא עושה זאת כדי לקבל כמה מיליונים. כנראה שלכך מתווסף גם לחץ עליו של עורכי דינו, הזוכים גם הם לנתחים הגונים, שחבל להפסיד אותם תמורת עניין פעוט ערך כמו התנצלות. כלומר, ארוך לא ממש מתנצל. או, הבה נאמר זאת כך: ארוך לא חוזר בו מהאשמותיו משום שהשתכנע באי נכונותן. לו זה היה המצב הרי שהיה מתנצל זה מכבר.
ארוך מתנצל כדי לגמור עסקה. כלומר, לא בהתנצלות מדובר, בטח לא בחרטה, אלא במס שפתיים. מי צריך את המס הזה? בכירי כלל, ובראשם יו"ר כלל ביטוח אביגדור קפלן, שהיה הדמות המרכזית של כלל בפרשה. למה הם צריכים את זה? באנגלית יש לכך ביטוי קולע שקשה לתרגמו לעברית: to save face (הצעות לתרגום יתקבלו בברכה).
מתנצלים ובוכים
מה שקורה לרוב במקרים המסתיימים בהתנצלות הוא שלאחר שהעסקה מבוצעת, מצליח המתנצל להשחיל איך שהוא לציבור שהוא בעצם לא התכוון. מפסידים בתביעות דיבה, למשל, שהם בדרך כלל עיתונאים, מתנצלים ובוכים. כלומר, לאחר ההתנצלות הם מספרים שעשו זאת משום ש"לחצו עליהם", משום שלא רצו לבזבז זמן במשפט.
אלה כמובן נימוקים פחדניים של אנשים שאין להם כבוד לעצמם. אבל מבחינה ציבורית התנצלויות כאלה לפעמים מביישות את מי שדורש אותן. המקרה של כלל ממחיש זאת היטב. הרי כל אדם בר-דעת ישאל את עצמו: אם האשמותיו של ארוך כלפי כלל אינן נכונות, למה הם משלמים לו? ואם הם משלמים לו, למה הם דורשים ממנו התנצלות? *
matigolan@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
