דה ברנרד שואו

כמעט 20 שנה פעלה קרן ההשקעות של מיידוף והציגה תשואה קבועה של 10% לשנה. כן, גם בגשם, גם בחום, גם בשנה של בועות מתפוצצות. אצל מיידוף רק מרוויחים. טוב, אולי באגדות. בעולם האמיתי, מתישהו חייבים גם להפסיד, ואם על כל השוק יורד גשם, אז אף אחד, כולל ברנרד היקר, לא יכול לצאת יבש.

מיידוף כינס את בניו, אנדרו ומארק, וסיפר להם שהוא רוצה לחלק בונוסים מוקדמים השנה. הבנים, שניהם עובדים בכירים בקרן ומושקעים בה בעצמם עד צוואר, לא הבינו לאן הוא חותר. בונוסים? עכשיו? הם רצו הסברים, והם לא השתכנעו ממה ששמעו.

אז נאלץ האב להוציא הכול. הוא סיפר להם שהקרן נמצאת במצב של פשיטת רגל כבר שנים, שכל הרווחים היו הונאה, ושכספים שנמשכו מהקרן עם השנים כרווחים היו בעצם כספים של מפקידים חדשים. "הבונוסים" היו אמורים להיות חסד אחרון של מיידוף כלפי עובדיו והקרובים לו. הוא סיפר לבנים שהסכום שנותר בקופה, 200-300 מיליון דולר, מיועד להחזרים למשקיעים מהמעגל הקרוב. ואחר-כך, המבול.

2008: מהונאה להונאה

בעבר קראו לזה "הונאת פונזי", אבל מיידוף הביא את השיטה לכדי שכלול כזה, שלפחות מגיע לו שהיא תיקרא מעכשיו על שמו. הוא גלגל את הכספים בקרן שלא הייתה ממשקיע למשקיע. כולם האמינו שיש רווחים, וכל מה שהוא היה צריך, זה לשלם מדי פעם למי שרוצה לממש. הוא עשה זאת מכספם של האחרים, והמשיך לשחק עם הכסף שהיה לו. כל עוד לא הייתה התנפלות של מימושים ולא נרשמה מפולת נרחבת בבורסה, הכול עבד חלק.

הבנים ההמומים הלכו עם המידע הזה לבולשת הפדרלית (FBI), שחוקריה הגיעו במהרה אל סף דלתו של האב. מאז, יום ה' שעבר, לא ראו אנדרו ומארק את אביהם. המשפחה, שתוארה השבוע בכל העיתונים כחמה ותומכת, הולכת ככל הנראה להעביר את החום הזה לעימותים בין-דוריים באולמות בית המשפט.

יאה לה, לשנת 2008, שהחלה בחשיפת ההונאה לכאורה של סוחר הנגזרים ז'רום קרביאל, שהעלים כמעט 5 מיליארד אירו מכספי הבנק הצרפתי סוסייטה ז'נרל, להסתיים בחשיפת ההונאה העצומה בהיקפה, 50 מיליארד דולר, של ברנרד מיידוף. ההבדלים באופי המעשה ובמניעים שלו, מצביעים על כך שלא קרביאל ומיידוף הם הבעיה, הם רק הביטוי הקיצוני שלה. מיידוף וקרביאל דיברו אל המשקיעים בשפה שהם מבינים, שפת הרווח הקל.

שניהם היו מיוחדים רק בדבר אחד: בניגוד לאחרים, התלהבות היתר שלהם לא ראתה שום מעצור בעבירה על החוק. הם רצו להציג רווחים טובים יותר, לרצות את המשקיעים (או את הבוסים), ובעקבות ההתלהבות הזו, היה להם קל הרבה יותר לחצות את הקווים.

פעמיים השנה נאלצו העיתונים להכתיר סיפור במילים "ההונאה הגדולה בהיסטוריה". במקרה של קרביאל, ייתכן שקצת הגזמנו. האיש טוען שהוא לקח סיכונים גבוהים בידיעת הממונים עליו, ושהוא לא לקח כלום לעצמו. יכול להיות אפילו שבסוסייטה ניסו להפיל עליו את העניין, כדי לטשטש את ההפסדים שלהם בתיק הסאב-פריים.

אבל גם כך, קרביאל היה הרמז הראשון שהמבנה של הסחר בנגזרים פיננסיים, הבנוי על הרבה כסף וירטואלי, הוא סוג של הונאה מאורגנת, שהמערכת הפיננסית העולמית יצרה על גבם של האנשים הקטנים שלא מבינים בבורסה, לא שמעו על "קרנות של קרנות גידור", מהסוג שמיידוף ניהל, ולא מבינים איך זה שהבנקים הגדולים בעולם מקבלים סיוע ממשלתי, בזמן שהם לא יודעים לאן התאדתה הפנסיה שלהם.

כבר שנים אנחנו שומעים מהפוליטיקאים על "הסרת חסמים" ועל הצורך לשחרר את השווקים מרגולציה מוגברת. ביל קלינטון, ג'ורג' בוש ובנימין נתניהו ראו את העניין הזה עין בעין. למה לכם להפריע לאלה שעושים כסף להמשיך לעשות כסף? מי שרצה רגולציה הדוקה נחשד בסוציאליזם, לא עלינו. מי שהביע חשש שהתופעה שנקראת "קרנות גידור" מסוכנת למערכת, הוגדר כפסימיסט, הרי המדדים של וול סטריט בשמיים, מה אתם רוצים? תנו לחגוג.

הממשל החדש בוושינגטון כבר יודע שפיקוח רופף הוא החולשה העיקרית שהובילה למצב הנוכחי. בצוות של אובמה היו כמה שאמרו את הדברים עוד לפני שהקריסה החלה. כריסטופר קוקס, יו"ר רשות ני"ע האמריקנית (SEC) היוצא, הודה השבוע בכשל מתמשך בזיהוי התרמית של מיידוף.

קוקס גם הודיע אתמול (ד') שיפרוש מתפקידו עם בוא הממשל החדש. המינוי שלו הוא פוליטי, וההתפטרות מתבקשת, אבל הודעה כזו הייתה מגיעה בכול מקרה. הכישלון באיתור התרמית של מיידוף הוא רק אחרון בשרשרת, ובמקרה של מיידוף, כך מתברר, התלונות הראשונות הגיעו לרשות כבר לפני עשור. איכשהו, הטיפול היה רשלני וההונאה המשיכה באין מפריע.

"כמעט כל בדיקה הייתה חושפת מחסור בנכסים, וה-SEC יכלה גם להבחין שהביקורת החשבונאית נוהלה על-ידי פירמה לא ידועה", אמר השבוע ג'ון קופי, פרופסור לדיני ניירות ערך, "אם ה-SEC אינה יכולה לתפוס משהו כזה, לא ברור מה היא כן יכולה לתפוס".

אמנם "כל בדיקה הייתה חושפת משהו", כמו שטוען קופי, אבל הבדיקות של הרשות (והיו כאלה, לא תאמינו), חשודות מאוד בפני עצמן. הרשות בדקה את הקרן של מיידוף, ואפילו מצאה ליקויים, אבל כנראה שהבודקים התלהבו מהשהייה בחיק משפחת מיידוף.

פעמוני חתונה רועשים

ב-SEC פשוט לא שמעו את צפירות האזהרה בגלל השאון שעלה מפעמוני החתונה. בתו של פיטר מיידוף, סמנכ"ל הפיקוח של קרן מיידוף, ניהלה רומן עם ראש צוות החקירה של הרשות, אריק סוונסון. סוונסון היה חבר בצוות שבדק את חברת הברוקרים של מיידוף בשנים 1999 ו-2004. הצוות שערך את הבדיקות שלאחר פרוץ האהבה, ב-2006, כבר הסתדר בלי סוונסון, וגם העלה חשד לעבירות לכאורה. חשד שגם הוא לא הגיע למיצוי.

הסיפור המסתבך והולך, מתחיל להיראות כמו עלילה של אופרת סבון יומית: חברה משפחתית שמסתירה סוד גדול, איש הביקורת שנקלע למעורבות רומנטית עם הבת של אחד הבוסים, התלונות לא נבדקות, דו"ח הביקורת נשאר נקי, מסיבת החתונה יוצאת לדרך, בזמן שהדמות התמימה, הגיבור הטוב, נשאר כלוא בתא המטען.

התרבות של קרנות הגידור, שהבטיחו תשואות גדולות מהחיים תמורת עמלות שמנות, הביאו את המסחר במכשירים פיננסיים מורכבים, כמו אג"ח מבוססות סאב-פריים, למקום שממנו אפשר רק לרדת, ובחבטה עזה. קרן גידור, בהגדרה, עוסקת בניהול נכסים, תוך התיימרות להביא לרווח בכל מצב שוק.

איך הן עושות זאת? על-ידי מסחר בחסר (שורט) שהוא מסחר וירטואלי, כשאתה מהמר על ירידה במניה מסוימת, אבל מבלי שטרחת להחזיק בה בפועל. השיטה השנייה היא מינוף פיננסי, שימוש בהון קטן כערובה להלוואות בסכומים גדולים בהרבה לצורך רכישות ענק. שתי השיטות מסוכנות מאוד ורווחיות מאוד בעתות גאות. השנה הן היו הסיבה לרוב האסונות של וול סטריט.

הבוסים של קרביאל, כמו גם החברים של מיידוף, שהתחרו ביניהם על הזכות להשקיע את כספם אצלו, קידשו את הרווחים המהירים על פני כל דבר אחר. בניסוח דמגוגי, אפשר לומר שהכסף עיוור את כולם. המשקיעים של מיידוף לא היו תמימים, הם ידעו שגרף הרווחים היציב של מיידוף סותר את ההיגיון, במיוחד לאור העובדה שהשווקים מטבעם נוטים להיות הפכפכים, לפחות מדי פעם.

כמו אצל כל סוחר סמים ממוצע, מיידוף לא קיבל כל אחד. השמועות על מגע הקסם שלו עברו מפה לאוזן, ואנשים, ביניהם הבמאי סטיבן ספילברג והסופר אלי ויזל, התגאו בכך שהוא נאות לנהל עבורם את תיק ההשקעות שלהם. הוא קיבל לידיו עוד ועוד מיליונים, רובם הגיעו ממשפחה קרובה ורחוקה, מחברים של חברים, ומקרנות גידור של חברים.

אז למה לא צלצלו פעמוני האזהרה אצל החברים של מיידוף? הם לא רק סמכו עליו כי הוא היה שכן שלהם בפארק אבניו או חבר לגולף בקאנטרי קלאב של פאלם ביץ'. הם חשבו שהוא קוסם, שיש לו איזה טריק. אולי מידע פנים, אולי קומבינה אחרת. זה לא שהם חשבו שהכול ישר לגמרי, הם פשוט לא חשבו שהבדיחה הזאת היא דווקא על חשבונם.

אלא שילדים גדולים, בניגוד למכורים של מיידוף, יודעים שאין באמת קוסמים, תמיד מדובר באחיזת עיניים. אבל אין מה להתפלא. הבלוף של מיידוף הוא רק חלק מבלוף מערכתי. זה המאפיין הברור של המשבר הנוכחי. *