אפשר גם אחרת

ב-ynet וב-nrg פרסמו הבוקר את התמונות המזעזעות של חמשת הילדים הקטנים שנהרגו מוקדם יותר הבוקר, עם הוריהם, בהפצצת חיל האוויר במחנה הפליטים עזה.

שמאלן אחד קיבל על הראש

ולא רק תמונות פרסמו שם - הם (וגם ב-ynet) אפילו ציינו את שמם של ההרוגים. עזתים עם שם, וכתובת, בחיי שלא היה לי מושג שיש דבר כזה. ב-nrg אפילו שמו את הצילום הקשה בעמוד השער שלהם, אבל כמה דקות אחר כך - עוד לא הספקתי לעשות ריפרש - כבר נעלמה התמונה מעמוד השער לטובת צילום של טנקים נחושים וציטוט נחוש הרבה יותר של שר הביטחון אהוד ברק. גם מהעמוד של הכתבה עצמה נעלמה התמונה לטובת עוד אחת מהתמונות המוכרות לעייפה של הלוויה פלסטינית.

האם מישהו ב-nrg קיבל על הראש על השמאלנות הקיצונית שלו? לא הייתי מבטל את האפשרות הזו.

ב-nrg, כמו גם במהדורה המודפסת של "מעריב", מפרסמים זה היום השני ברציפות כתבות צבע המתלוות לחיילים טרם ותוך כדי הכניסה. אתמול היה זה אמיר בוחבוט, היום זהו רועי שרון. אתם חייבים לקרוא את הכתבות האלה. הצבעים עזים עד רושפים והחיילים ששים לקרב. אף אחד מהם לא פוחד, לאף אחד מהם אין ספקות.

"השאיפה שלי", אומר לו לוחם, "היא לחזור לשם עוד הלילה". "אנחנו מקווים שבקרוב נהרוג כמה חמאסניקים", אומר לוחם אחר, ומוסיף הוראה: "תרשום שגדוד צבר של גבעתי יביא שקט לתושבי הדרום". ורועי שרון רושם, כמו ילד טוב.

תחרות השנינות

חשוב להתלוות לחיילים, יש לזה ערך עיתונאי גדול, אבל בחייאת - אני מתקשה להאמין שזה כל מה שיש שם. אני בטוח שזו הרוח השלטת, אבל אני גם בטוח שכתב עם עין רגישה יותר יכול היה לחזור עם סיפור מעט שונה ואולי טיפה פחות מתלהם. הרי עם כל הכבוד, לא כל מה שהחיילים הצעירים האלה עושים שווה כזו התפעלות. כמעט אפשר לשמוע את שרון גונח.

קחו לדוגמה את הפסקה הבאה: "רגע לפני שיגור הפגזים הם פותחים בתחרות שנינויות של מסרים לחמאס - שנכתבים על הפגזים. הפיינליסטים, נכון לעכשיו: 'לאחמד ג'עברי באהבה', 'חמאס, Here We Come', 'חמאס, צה"ל אוהב אותך' ו'בדם ואש נפדה את חמאס'". זה קצת מוגזם, לא?

או שאולי לא, הרי ב"מעריב" שום דבר לא ממש מוגזם, או כמו שניסח את זה בבהירות יתר יובל הראל, עורך מדור הברנז'ה של nrg (מישהו צריך לעשות את זה, אני משער), במאמר מונומנטלי בבנאליות שלו שפורסם אתמול: "התרומה שלנו ללחימה, אלה שנמצאים הרחק מאש הקרבות, היא לתת את כל הגיבוי האפשרי לראשי המדינה והצבא, ולהבין שאי אפשר אחרת".

אז זהו, שלא. לא רק שאפשר אחרת. לפעמים זו די חובה.