איש עסקים אירופי יוצא ממשרדו של ד"ר יוסי ביילין באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. הוא רוצה שביילין החדש, איש העסקים שהחליט לנצל את רשת הקשרים המסועפת שטווה בעשרות שנות פוליטיקה ודיפלומטיה, יעזור לו לחדור לשווקים חדשים. ביילין נפרד ממנו בלחיצת יד רשמית, מבטיח להיות בקשר, וממהר לשולחנה של מזכירתו. במהלך הפגישה העסקית שר החוץ הנורבגי, יונס גאהר שטורה, ניסה להשיג אותו בטלפון, וחשוב לו לחזור אליו בזריזות.
יום ראשון, ועברו כבר 18 שעות מאז תחילתו של המבצע הקרקעי בעזה. ביילין, רחוק משולחן הקבינט ומעמדות המפתח שמילא בעבר, מתנצל ואומר שבעיקרון הוא לא אוהב שמפריעים לו בזמן פגישות, אבל אם שר החוץ הנורבגי יתקשר שוב, הוא חייב לענות. הוא מניח את הטלפון לידו. כמו בחורה צמאה לקשר, הוא לא רוצה לפספס את הצלצול.
כעבור שעה שטורה מתקשר שוב. ביילין נותן לו סקירה ממצה על השבוע שחלף ועל האפשרויות העתידיות. אין לו בעיה לשמש סנגור לכל העמדות. הוא פורש את משנת הימין, ואחר כך את הקריאות משמאל, ומסביר מהי עמדתה של מרצ, שאמנם הוא כבר לא היושב ראש שלה, אבל עדיין מעורב בהחלטותיה. אף מילה על "ביילינק", החברה החדשה שלו (חנוכתה החגיגית נדחתה השבוע למועד אחר עקב המתקפה בעזה), ושאמורה לתרגם את קשריו ואת כישוריו לעשייה עסקית.
גם ב-2001, כשאיבד את מקומו בממשלה ובכנסת, מצא עצמו ביילין מחוץ למשחק הפוליטי. אלא שאז הוא נאחז בכל כוחו בעשייה המדינית. הוא חזר לקרן לשיתוף פעולה כלכלי (או ECF בשמה הבינלאומי), בסיס-האם שלו, והמקום שבו, בעזרת יאיר הירשפלד ורון פונדק, רקם את נוסחת הסכם אוסלו. יומן הפגישות שלו באותם ימים נראה כמו חלום רטוב של כל דיפלומט. מסע דילוגים אין-סופי בין יאסר ערפאת, ביל קלינטון, פייסל חוסייני, נלסון מנדלה, ג'ימי קרטר, וחוזר חלילה. בסוף הוא גם הביא לעולם את יוזמת ז'נבה.
היום ביילין במוד אחר. "אני עדיין נשיא כבוד של ה-ECF, ויו"ר יוזמת ז'נבה, ויש לי איתם עבודה כל הזמן", הוא מתחיל. "אבל לפני שבע שנים המטרה שלי הייתה לחזור לפוליטיקה. גם אז הציעו לי הצעות מעניינות באזור העסקי, אבל אמרתי להם שאני מפחד להישאב לעולם הזה, ולכן מעדיף לעבוד ב-ECF על דברים מהתחום המדיני. היום כבר אין לי כוונה לחזור לפוליטיקה, ולכן אני מוכן להישאב לעולם העסקי".
זה לא נשמע לך כמו הקלישאה הכי חבוטה בלקסיקון: עוד אקס פוליטיקאי שהולך לעשות לביתו?
"תסתכלי על העולם: מה עושים פוליטיקאים אחרי שהם פורשים? סיום קריירה בגיל 60 מאוד מקובל היום. רובם לא נשארים בפרלמנט עשרות שנים. אז מה עושים? מקיסינג'ר דרך טוני בלייר ועד רוב שרי החוץ וראשי הממשלות - הם עושים עסקים. זה מאוד טבעי".
למה?
"בגלל הרשתות שבנו במשך השנים ומפני שסומכים עליהם. אם בלייר מציע להשקיע בקרן מסוימת, ייקחו את ההמלצה שלו ברצינות. לכן הם גם חייבים מאוד להיזהר. אם פעם אחת בלייר יציע משהו מפוקפק, הוא גמר את הקריירה שלו. האנשים האלה נותנים חשיבות למוצר. כשבא שר חוץ לשעבר ואומר, 'בוא תשקיע או בוא תשווק' זה נשמע אחרת. גם הקונה מרגיש אחרת".
אז ההיטפלות לביבי ולברק על כך שהלכו לעשות לביתם הייתה סתם קטנונית?
"יש בזה משהו, אני לא יכול להכחיש. במסגרת תכנון החיים שלי סימנתי את גיל 60 כנקודת ציון. אמרתי לעצמי שאם לא אתמנה לשר משפטים בממשלה שציפי לבני ניסתה להקים בקיץ האחרון, אז אני קם ועוזב. אם הייתי צעיר יותר אולי הייתי מחכה. אבל בשלב הזה, אחרי שלוש ממשלות, לא מעניין אותי להיות שר בתחום שלא קרוב ללבי".
קל וחומר חבר כנסת.
"נכון. זה לא מעניין אותי. אני גם לא פרלמנטר יוצא מהכלל. אני איש ביצוע".
זה גם עניין של אגו? אחרי ששנים היית בלב קבלת ההחלטות, בשנים האחרונות נדחקת הצדה.
"זה לא עניין של אגו, אלא איך אתה ממצה את עצמך. הייתי עשרים שנה בכנסת. אני לא צריך להיות שם שישים שנה. מיציתי את עצמי. אני יותר מתאים לאקזקיוטיבה מלכנסת. אני לא קורא קריאות ביניים, ולא משתמש בכל הפטנטים של התקנון. אני מעריץ את מי שכן, אבל אני לא אחד מהם. אין לי צורך לבזבז את השנים שנותרו לי בציפייה שיקראו לי לתפקיד אקזקיוטיבי. בשבילי, מה שאני עושה עכשיו זה אתגר גדול".
ועם הזמן תסתגל לסיגרים, למסעדות הפאר ולכל מה שנלווה לדימוי של עולם העסקים?
"תראייני אותי בעוד שבע שנים ותראי אם אז אהיה עם רגליים על השולחן וסיגר. אם כן, אז נראה שהתרגלתי. לי נראה שלא. אני לא נזיר, אבל לא זה העניין. האתגר הוא היזמות. זה רעיון שלי, ואני רוצה להצליח בו. אני לא רוצה להיות יותר עני, אבל אין לי חלומות להיות מיליארדר. וגם אם ארוויח יותר, אני לא מאמין שאשנה את אורח החיים שלי. מקסימום אקנה עוד כמה ספרים ודיסקים".
המבצע בעזה - טעות
לפני שבע שנים, כשביילין נח על ספסלי ה-ECF, ראיינתי אותו לעיתון "כל העיר". אלה היו הימים המהבילים של שיא האינתיפדה השנייה, כשעמדותיו של ביילין נדחקו לשולי המרחב הפוליטי. ביילין לא נראה אז מאוים. "אני מבטיח לך שאני עדיין אהיה בשנות ה-50 שלי, כשאני ועמדותיי יחזרו לקונצנזוס", הוא אמר בביטחון. גם עכשיו הוא לא נראה מוטרד. בחודשים האחרונים הוא מנופף שוב ושוב בהצהרותיו של אהוד אולמרט ובהכרזותיה של ציפי לבני כהוכחה לכך שמשנתו המדינית רלבנטית מתמיד.
זה נחמד מאוד, אבל נדמה ששריר המשא ומתן של הישראלים התנוון לגמרי. המומנטום של אוסלו התאדה. אף אחד כבר לא באמת מחכה לפתרון.
"במסגרת יוזמת ז'נבה אנחנו עושים סקרים פעמיים בשנה, ושואלים שתי שאלות. מהסקרים עולה שרוב הציבור בעד שתי מדינות, וחזרה לגבולות 67' עם תיקונים. איפה הבעיה? כששואלים אם יש לזה סיכוי, הרוב אומרים שלא. יש בזה משהו מעודד, כי לפחות העמדות שלהם כבר שם. בעבר הציבור היה רחוק גם מזה".
ביילין מציץ למסך המחשב שלו, שם צפות חדשות היום מעזה. "ברגע זה, מה התקווה הגדולה? שבעזה יהיה שלטון כמו של אבו-מאזן בגדה. ומי זה אבו-מאזן? הוא בכל זאת איש אש"ף, לא איזה ציוני גדול. אחת הביקורות הכי גדולות עליי בזמן אוסלו הייתה שתרמתי להצלת אש"ף למרות שנחלש מאוד במלחמת המפרץ הראשונה. יש בזה משהו. אבל התשובה שלי היא שעשיתי זאת כי כבר אז ראיתי שהחמאס מתחזק. הוא היה החלופה לאש"ף, לא חובבי ציון.
"הימין מההתחלה אמר שאין הבדל בין אש"ף לחמאס. כך אמר בני בגין, ועוזי לנדאו אפילו אמר שהוא מעדיף את החמאס, כי הוא לפחות אומר את האמת. זה גם מה שמסביר את הסכמת שרון לכך שחמאס ירוץ בבחירות, ולנסיגה מעזה באופן חד-צדדי, למרות שהיה יכול להגיע להסכם עם אבו-מאזן בנוגע להעברת השלטון. הוא חשב שאם החמאס ישלוט, לא יהיה עליו לחץ בינלאומי לקיום משא ומתן.
"היום גם בליכוד מבינים שלומר שכל הפלסטינים אותו דבר, זה כמו לומר שכל הבחורות אותו דבר. זו אמירה סתמית. אש"ף הוא גורם ששינה את תפיסתו, שמכיר בישראל. אני חושב שהסכם עם הפלסטינים, תחת ממשל אובמה, הוא מאוד ריאלי. ולא יעבור זמן רב עד שזה יקרה".
בהתנתקות היית נגד נסיגה חד-צדדית, כמו הכתומים שעכשיו צועקים "צדקנו". גם אתה מרגיש כך?
"באותה תקופה הופעתי עם אפי איתם ועם אנשי ימין, ואנשים שאלו 'אתם יחד?' אמרתי אז שזו שטות לצאת מעזה. אבל בסוף תמכנו בנסיגה, כי אנחנו לא יכולים להצביע נגד סיום כיבוש. אבל ההתנתקות הייתה אחת הטעויות הכי גדולות של שרון".
מה חשבת על תמיכת מרצ במהלך הראשון של המלחמה בעזה?
"אני בהחלט שלם עם עמדת מרצ, ולא במקרה, כי הייתי חלק מהעיצוב שלה. עמדתנו היא שישראל לא יכולה להסכין עם ירי רקטות על אזרחיה. מה גם שנעשה ניסיון למנוע את הכניסה לעזה. אולמרט הופיע באל-ערבייה יומיים לפני תחילת המבצע, ואמר: 'אנחנו יותר חזקים, תפסיקו'. הערכתי גם את המאמץ של ברק נגד הצדדים המתלהמים בממשלה, אבל קיוויתי שהמכה האווירית תספיק. רצינו שיהיה בליץ חד-יומי שאחריו ישראל תודיע, 'אנחנו מפסיקים את האש ל-48 שעות, ואם לא תחדשו את ירי הרקטות, ננצור את האש'".
מה הסיכוי שזה היה עובד?
"זה היה הדבר הכי הגיוני לעשות. שבוע הכתישה הזה היה מיותר לגמרי. אנחנו גם חושפים את עצמנו לעוינות אדירה בעולם הערבי. לא בהנהגות. ברחוב. אני חושב שהמבצע הקרקעי מיותר ומסוכן, ואין בו צורך. היום, להגיע להפסקת אש הרבה יותר מסובך, בגלל שהחיילים שלנו כבר שם".
אתה לא מוטרד מזה שבכל פעם שמרצ מגיעה לשעת מבחן היא בסופו של דבר מתיישרת עם הקונצנזוס?
"אני מקבל את זה כמחמאה. אנחנו לא שמאל קיצוני אנטי ממסדי. אנחנו שמאל ציוני. אולי הכי ציוני שאפשר. אנחנו לא חושבים שישראל צריכה להגיש את הלחי השנייה. מצד שני, קשה לנו עם פגיעה בחפים מפשע".
אבל זה גם יכול להתפרש כגמגום. כפחד לומר משהו לא פופולרי.
"מרצ היא מפלגה שיכולה להרשות לעצמה לומר אמת. היא לא נאבקת להיות מפלגה דומיננטית. גם בלבנון וגם עכשיו אנחנו אומרים שלישראל זכות להגן על עצמה, אבל לא בכל מחיר".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
