דרגת פיגור גבוהה במיוחד

איך הגענו למצב שבו מעניקים לתיאטרון חמאס את העמוד הראשון בכל עיתוני ישראל

אודי פרידן הוא פרסומאי, מבעלי משרד הפרסום ראובני פרידן

המצב קטסטרופלי, אבל בטיימינג נדיר יש בחירות. יקום אחד המועמדים, ייקח סיכון ויציב תוכנית מרתקת לשינוי. לא מצע מעורפל. לא קשקושים מאובקים ופשרניים. תפיסה נועזת, שמציתה את התקווה. כי ככה זה לא ילך. ואם זה לא ילך, הלך עלינו

ככה זה לא ילך הוא משפט שבדרך כלל גברים אומרים, בנחישות מהולה באכזבה. כי את השינוי המהותי הנדרש אפשר היה להפנים כבר מזמן. אבל היה נוח ללכת שבי אחרי הקלות הבלתי נסבלת של לא לשנות, לזרום. וזרמנו, בלי לעצור. בלי לשים לב. ומשהו השתבש אצלנו.

וככה זה לא ילך. החל מחזון בן גוריון על יישוב הנגב, דרך מלחמת ששת הימים - שם נזרע זרע הפורענות - ועד מלחמת לבנון הלא אחרונה, אנחנו הולכים אחורה.

אין לנו אג'נדה משותפת, אנחנו מפולגים, חצי מאתנו אינם תורמים דבר, אין לנו מלך ואין לנו בעל בית, ולכן איש הישר - או העקום - בעיניו יעשה. יתרון האיכות האנושית שלנו הולך ומצטמק. הלכידות החברתית שלנו היא מיתוס עבר. ו20 או 30 שרינו אינם ממלאים את תפקידם, אלא עסוקים בעסקנות מפלגתית ובאובססיית שדרוג אישי.

כמה מטומטמים אנחנו

וכל זה היה הקדמה. איך הגענו לרמת פיגור כזו שנעניק לתיאטרון חמאס את העמוד הראשון של כל העיתונים בישראל, לדמות המגלמת בלהג ועלבון את גלעד שליט. כמה מטומטמים אנחנו צריכים להיות. צובט בלב.

הדבר האחרון שאני רוצה זה צנזורה, אבל אני רוצה שנשים לעצמנו גבולות בשם השפיות והשכל. כמה דמורליזציה הפעילה התמונה הזו. על כמה כפתורי חולשה ורפיון היא לחצה. כמה כיווצי לב אצל אימהות לבנים בצבא. כמה פרפורים אצל חיילים בסדיר. כמה עלבון צורב בנשמה הקולקטיבית של כולנו.

שני ילדים בעזה עושים בית ספר לכל המומחים שלנו בלוחמה פסיכולוגית. ואנחנו שמנו את התמונה. כן, נגיד שוב: גלעד המומחז רכון, כפוף, מתחנן ומושפל כישראלי מבועת מול המוני חמאס משולהבים, בעמוד הראשון בעיתון ישראלי. הטיפשות הזו כואבת.

וככה זה לא ילך

לא משנה אם זה יהיה ביבי, ציפי, ברק או סבלימינל. התוצאה ידועה לכל מי שמצוי ברזי הפוליטיקה. ליכוד - 30, קדימה - 27, עבודה - 10, ש"ס - 13 (תמיד הם גונבים שלושה מנדטים עם רכבת אווירית מברוקלין), מרצ - 510 (לך תדע אם יתעוררו בבוקר להצביע), ליברמן - 14 (הפתעת הבחירות). נו, קואליציה.

ביבי ראש ממשלה ("השמאל שכח להיות יהודים", לא שכחנו). ציפי שרת חוץ (נפתלי וקרלה ברוני סועדים אצל רובושון, ש"ס תובעת את הפלת הממשלה כי לא כשר, ומתפשרת על מיליארד שקל). מופז שר תחבורה ("היה ריב נהגים"). ברק שר ללא תיק (מחופש בטהרן למתווך דירות יוקרה). מובארק מחפש את פואד שיביא שווארמה, וכולם ממשיכים לנסות להפיל את כולם.

וככה זה לא ילך.
אבל זה יכול ללכת.
המצב קטסטרופלי, אבל בטיימינג נדיר יש בחירות. לבני, ביבי, ברק, ליברמן, ג'ומס. יקום אחד מכם, יכריז שככה אי אפשר להמשיך, ייקח סיכון ויציב תוכנית מרתקת לשינוי. לא מצע בחירות מעורפל. לא קשקושים מאובקים ופשרניים. לא אמירה ימנית וקריצה שמאלית. לא גם וגם.

תפיסה נועזת, יצירתית, יצרית, משלהבת. מציתה את התקווה. ואחראית, זה לא סותר. יתמכו בך טובים שמאמינים באמת. ובך. לא כאלו שרק רוצים להחליף אותך. כולכם מנסים להעתיק מאובמה את סודות ניהול הקמפיין. כמה אופייני לנו. למה שלא תלמדו את סודות עוצמת המנהיגות?

צ'רצ'יל, רוזוולט, בן גוריון, גורבצ'וב, מרטין לותר קינג, קנדי, גנדי. ואינדירה גנדי. היה להם חזון, והם היו מוכנים לשלם את המחיר.
הכול או כלום.
הכול או כלום.
כי ככה זה לא ילך.
ואם זה לא ילך, הלך עלינו.

הטור המלא מפורסם במגזין "ליידי גלובס"