היין טוב, הדם רע: היקב המוערך "קסטל" הוא מושא המחלוקת בין מושב רמת-רזיאל למשפחת בן-זקן

את המחשבה הזו משפחת בן-זקן לא יכולה הייתה לסבול. מי שעומדת מאחורי קסטל, מיקבי הבוטיק המוערכים בארץ, לא האמינה שתיאלץ לשקול אפשרות לעקור חלק מהיקב ממושב רמת רזיאל, שבו הוא שוכן, בעקבות סכסוך ארוך שנים עם אגודת ועד המושב. "אנשים יודעים ששאטו מרגו זה בבורדו, ושקסטל זה ברמת רזיאל", נתלה באילנות גבוהים אריאל בן-זקן, מנכ"ל היקב ובנו של אלי, האב המייסד. "זה לא שנעבור לאזור תעשייה לטרון או בית שמש, כי העסק מתבסס על הקרבה שלו לאדמה ולחקלאות, גם מבחינת תיירות. הסקסיות של היין היא הימצאותו בתוך היישוב, בחיים ההרמוניים עם החיים הכפריים, למרות שיגידו אחרת".

בחילופי מכתבים בין המשפחה למושב בעבר, בניסיון להגיע להבנות, כתב האב אלי כי הוועד מעולם לא היה מעוניין באמת להגיע לפשרה עם המשפחה, ושלמעשה "כוונתכם האמיתית - שהסוויתם אותה זמן רב בהצלחה - הייתה להמיט על משפחתי חורבן כלכלי אדיר על-ידי סגירת היקב וחיסולו - וזאת עקב חשבונות אישיים".

"אין לנו חשבונות אישיים עם בן-זקן", מגיב איש הוועד, הסופר מישקה בן-דוד. "לאורך כל השנים השקענו, גם אני אישית, עשרות שעות להגיע לפשרות, והיו מקרים שישבנו והרמנו כוסית ולחצנו יד, שלחנו לו טיוטת הסכם, ובכל המקרים אלי נסוג בו אחרי שסוכם".

היין טוב, הדם רע. המושב תבע בערכאות משפטיות, משפחת בן-זקן התגוננה, המשפט נמשך שנים ארוכות, ורק לפני שבועיים הגיע מה שעשוי להיות אקורד הסיום לסאגה המרירה, עת התקבל פסק דין בית משפט השלום בירושלים, שלפיו תיאלץ המשפחה לאטום חלק ממרתף היינות שלהם, ולשלם פיצויים לאגודת הוועד ולמינהל מקרקעי ישראל. כלפי חוץ, שני הצדדים מפגינים סוג של שביעות רצון מתונה מהתוצאות, אבל הטונים נותרו צורמים.

"שכנים קרובים לא התלוננו מעולם, והאגודה מיתממת", אומר בן-זקן הבן. "'אנחנו לא נגדכם, אבל אנחנו לא רוצים תקדים, שכל אחד יבנה אלף מטרים רבועים על החלקה שלו', הם אומרים. ואנחנו אומרים, הלוואי שברמת רזיאל יהיו עוד שלושה יקבים. זה היה הופך את המושב למקום יותר מבוקש. חייתי שנתיים בצרפת. בכפר שלי גרו שלושים משפחות, שש מהן היו יצרניות יין. ברמת רזיאל גרות 72 משפחות בעלות נחלה, יכלו להיות כאן לפחות עוד חמישה יצרנים, שהיו מפרנסים את מי שלא יכול וחוסכים לאנשים לנסוע לעבודה".

אז איך אתה מסביר את זה שמושב יוצא נגד מה שאמור להיות מקור גאוותו?

"התפיסה הכפרית בישראל היא שאתה חוזר אליו בלילה לישון. ומה יעשה מי שהוא לא עורך דין או איש היי-טק? פעם היו כאן לולים, ועכשיו המושבניק מגדל סוסים, או בונה בבית עוד חדר ומשכיר אותו. זאת פרנסה במושב. מושב עם 72 משפחות, ופתאום נהיו פה 120 משפחות.

"איך? כי בכל בית משכירים פינה, ולמושבניק יש עוד 200-300 דולר לחודש. זה חקלאות? זה אפילו לא צימרים, שהייתי מעודד, זה דירה להשכרה, ועשו את זה כל מי שאין לו כסף במושב. לא שאני מתנגד לזה. איך תתנגד למישהו שמחפש אלטרנטיבה? אבל אני לא ביקשתי להפוך את הבניין הזה לדירות להשכרה, אלא להשתמש באדמה חקלאית שלי, ואני מייצא, וחוסך במים ונותן תעסוקה ל-12 אנשים ולעוד עובדים זמניים, מהמושב וממושבים שכנים".

רק אל תעשו רעש

עוד קודם שנמשיך בחילופי האשמות, נחזור לשורשי הסכסוך. ב-1988, על רקע ירידת קרנה של החקלאות, המיר אלי בן-זקן את הלולים שלו בגפני יין. כעבור ארבע שנים קם יקב קסטל. היין עלה יפה, וב-1996 אישר לו הוועד בקשה להיתר בניית קומת קרקע ומרתף ליקב. כעבור שנתיים ביקשה המשפחה היתר בנייה נוסף, הם החליטו שעוברים מייצור שישים אלף בקבוקים למאה אלף בקבוקים בשנה, המקסימום ליין בוטיק, והיו זקוקים לעוד שטח אחסון.

עד אז נחשב ייצור היין, כמו מטעי הגפנים, לגידול חקלאי, אלא שבינתיים מינהל מקרקעי ישראל שינה טעמו וקבע שהיקב הוא מבנה תעשייתי, ולכן הסכים לבנייה רק בכפוף לחתימת הסכם תלת-שנתי עם האגודה ועם המינהל, כנהוג לגבי שימוש חריג. כתנאי לחתימת האגודה דרשו חברי הוועד מהמשפחה לחתום על הסכם ביניהם, עם תנאים שהגבילו את המשפחה בנושאי מניעת פגעים, שעות פעילות וכדומה.

הצדדים חתמו באפריל 1999 על ההסכם, שבמסגרתו משפחת בן-זקן התחייבה שלא להפוך את היקב לאתר תיירותי במסגרת "דרך היין" המשותפת לכל היקבים באזור, ולהגביל כניסת מבקרים אליה. ההסכם כלל גם מינון מדויק של מספר הובלות, גודל קונטיינרים וכן הלאה, בימי השיווק ועבודת הבציר. אנשי קסטל הוגבלו ל-12 ימי ביקור של עיתונאים וטועמים בשנה, וחל איסור על פתיחת חנות יינות, שלא לומר מסעדה, במקום. כמעט כל אחד מהסעיפים הללו צוין כסעיף יסודי בחוזה.

אחרי שנחתם ההסכם ביצעה המשפחה את חריגת הבנייה שהפכה ללב הסכסוך. על 750 המטרים הרבועים שאושרו להם הם הוסיפו כ-400 מ"ר. לדבריהם במשפט, הם קיוו להשיג אישור לבנייה בדיעבד, נימוק שהשופט פסל מכול וכול. הם גם ניסו להתנער, ללא הצלחה, מההסכם, בטענה שחתמו עליו בעת מצוקה. ב-2001 החלה האגודה בביצוע פעולות תשתית במושב, לפיתוח שבעים מגרשים שנמכרו להרחבות. וכך מצא עצמו היקב, שעד אז היה בקצה המערבי של המושב, ליד חלקות ההרחבות, הבתים החדשים של תושבי העיר שחשקו בחיי הכפר השלווים.

אחת הטענות של המושב בכתב התביעה הייתה קיום אירועים המוניים, קרי מפגשי הטעימות וההשקות שהיקב ארגן למבקרים מבחוץ. במהלך המשפט העיד איש הוועד בן-דוד על כך שבהזדמנות אחת הוזמנו ליקב לקוחות ויזה פלטניום וישרכארט, כ-120 אלף איש, במהלך שלושה ימי ביקורים, וזאת בניגוד להסכם. אלי בן-זקן הודה במשפט כי ההכנסות מההשקות הללו הגיעו ל-600 אלף שקל. בן-דוד הוסיף והעיד על הגעה למקום של רכבי תיירות, ביניהם אוטובוסים של משרד החוץ.

"כשהחלה התביעה הם אמרו שהיקב מהווה מטרד, ריח, רעש", מגיב אריאל בן-זקן. "לקחנו חברה שעושה סקירות של ריח. הבאנו אותם לפה בימי הבציר. הממצאים היו הרבה מתחת למקובל בכל הפרמטרים. הגשנו אותם למשפט, והבאנו גם שכנה, הבית שלה כבר לא קיים, להעיד, כי חברי האגודה לא גרים קרוב ליקב". פסק הדין של השופט צידד באנשי היקב, וכן ציין את רמת התחזוקה הגבוהה במקום ואת הסטנדרטים המקצועיים של תפעולו. נושא ההשקות ההמוניות נעלם עם הזמן, כמו גם הפעולות בשבת, כאשר היקב החל לשווק יין כשר ב-2005".

מערכת היחסים בין הצדדים נטענה במשקעים נוספים, שאינם קשורים ביקב: כאשר הוחל בהרחבות, ואנשי המקום קיבלו זכות לחלקה במחיר נמוך מערך השוק, נדחתה בקשתה של משפחת בן-זקן, יחד עם בקשות עוד עשר משפחות, למימוש הזכות. "קיבל רק מי שאין לו חובות או סכסוכים עם המושב, ואנחנו היינו בסכסוך", אומר הבן.

ד"ר חנה כהן, שכנה וידידה של משפחת בן-זקן: "הוועד ממשיך בכל פעם מחדש, ואין כוח נגדי שיעמוד מולם, יש שם שלושה אנשים שמושכים המון שנים. הם אנשים טובים, אבל שלטון משחית, בייחוד שלטון מקומי. מישהו בכלל יודע או שם לב מה הם מביאים להחלטה? תקנון האגודה היה מבוסס על שיווק ביצים, ולא על הדברים האלה, והיקב הפך לקורבן".

קורבן?

"משפחת בן-זקן הקימה את הדבר הכי מפואר בהרי יהודה. יו"ר המועצה היה מביא אנשים מחו"ל להראות להם את היקב, והוועד טוען שזה מפריע. אותם מעניין ערך הנדל"ן, והם חושבים שזה לא לטובת הנדל"ן. לדעתי, היקב יושב במרכז הכפר ומוסיף לו הוד והדר, והם החליטו שלא רוצים את זה. הם כאילו חקלאים, אבל הכול מתנהל כאן כמו בשכונת יוקרה, ושני הדברים לא מתחברים יחד".

אבל היקב חרג במאות מטרים.

"היה להם יבול גדול, הם היו צריכים לאחסן אותו ועשו מה שכולנו עשינו: מתחילים לבנות ומגישים אחר כך לאישור. כל החריגה הזאת תת-קרקעית, זה לא משהו שמכער. בסדר, יש תקנון, אבל פה זה מלחמת חורמה. ניגשתי למישהו מהוועד. ניסיתי להבין, מעבר לנהלים, והוא אמר לי באלה המילים, 'לא יודע, אולי זה האישיות של אלי שמעצבנת אותנו. אולי עם אישיות יותר נוחה היה פחות מעצבן'. איזה מין דבר זה?"

גם מרקל הרימה כוסית

יקב קסטל נמצא בבעלות משפחת בן-זקן באמצעות שלוש חברות אחזקה - של האב אלי, של האם מוניק ושל הבן אריאל. אח נוסף, איתן, משמש כאחראי על התפעול. ליקב אין דרג ניהולי משני. השנה גם החזירה לעצמה המשפחה 16% מהבעלות שהחזיקו שותפים אמריקאים מאז 1999. 44%-40% מהיין של קסטל נמכרים בחו"ל. הצרכניות הגדולות הן ארצות הברית, אנגליה וצרפת ("למכור יין לצרפתים, זה יוקרה. עושה לך להרגיש טוב"), ואחריהן שווייץ, איטליה, ברזיל, גיברלטר, מקסיקו, קנדה ובלגיה.

יין הדגל, גרנד וין, נמכר בישראל ב-230-240 שקלים הבקבוק, לעומת 70 דולר הבקבוק בארצות הברית ו-55-60 אירו באירופה. תיירים שמגיעים לישראל ומגלים שקסטל נמכר כאן במחיר נמוך יותר מאשר בארצם, שמחים לבצע פה את הרכישות. לקוחה מרוצה הייתה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, שבעקבות ביקורה, לאחרונה, בלשכתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט - "הוא חובב יין קסטל. גם כשהיה שר התעשייה והמסחר, ניסה להקים קרן לעידוד היצוא של יינות ישראליים", כך בן-זקן - רכשה משטח של יין קסטל, כ-280 בקבוקים.

"היא ישבה אצל אולמרט, ואני רק יכול לנחש מה נאמר שם", מספר בן-זקן. "אולי היא שתתה ואמרה שזה יין נפלא. בגרמניה לא מייצרים יינות אדומים, קר שם. אולמרט כנראה דאג שמשרדו יטפל בכך. קיבלנו טלפון מהלשכה, ועשו גם פולו-אפ. אחרי שהקנצלרית חזרה לגרמניה התקשרו אליי ממשרדה, ועשינו את כל ההזמנה, לאן לשלוח וכן הלאה.

"הצהרנו במשפט שאין לנו רצון שהיקב ייסגר, אלא שיפעל בהתאם למגבלות שלקח על עצמו, ופסק הדין מהווה אישור לטענות המינהל והאגודה", מבהיר.

כ-10 מיליון שקל השקיעה המשפחה לאורך השנים בבניית מרתף היינות המפואר שלה. כדי לצאת מהמבוי הסתום שאליו הגיעו הם ביקשו להעביר את היקב האסור לקרקע אחרת של המושב, 22 דונם של אזור המלאכות, שאליו תוכנן להעביר את כל העסקים של החברים, פעולה שתעלה לקסטל, כך המשפחה, כ-8-6 מיליון שקלים נוספים. הדיון על המעבר לאזור המלאכות הפך לאחד מהנושאים שעליהם התדיינו הצדדים בניסיונות הפשרה שלהם במהלך שבע שנות הדיון המשפטי. עד כה האזור לא חולק למגרשים ואין בו תשתיות. "אנחנו ממשיכים לבקש מהמושב חלקה באזור המלאכות להעביר לשם את הפעילות שלנו", מסכם בן-זקן, "ומול המינהל נחליט - או שנלך איתם למחוזי או שנגיע לפשרה".