פעמיים אלדין, בבקשה

1.

ספורט לאומי מוכר הוא להתווכח על השווי ששולם עבור חברה שנמכרה. האם הוא גבוה, נמוך או מתאים בדיוק? תת-ענף בספורט הזה הוא הסתכלות מהחור שבגרוש, שתכלול בדיקה של כמה שלשל לכיסו כל אחד מהמייסדים, האם הקרנות והמשקיעים המעורבים הצליחו להשיא את השקעתם, ובכלל - איזה ערך יצרה החברה בימיה העצמאיים.

במקרה של חברת אלדין הישראלית, שצפויה להימכר לקרן הפרייבט אקוויטי וקטור תמורת 160 מיליון דולר, אין ויכוח. זהו לא "אקזיט זוהר" - לא לינקי מרגלית, המייסד והמנכ"ל, אף שיקבל כ-20 מיליון דולר בעסקה, לא לשאר בעלי המניות, לא לעובדים ולא להיי-טק הישראלי. המקסימום שיש כאן הוא מייסד שידיו נקשרו מאחורי גבו ושעם אקדח מוצמד לרקתו נאלץ למכור את החברה שייסד לפני 23 שנה במה שהוא ודאי רואה כנזיד עדשים. לא פלא שמרגלית מעדיף שלא להתראיין בימים אלה. ניצחון אין כאן, למרות שאין מה לרחם על מי שמקבל 20 מיליון דולר. מסכן הוא לא.

השווי לפיו אלדין סיימה את דרכה מלאת העליות והמורדות הוא מחמיץ לב, אבל היא רק דוגמה אחת מייצגת מאוד של ההיי-טק הישראלי.

2009 כבר נפתחה ובשנה שאחריה, ב-2010, נוכל לסכם שני עשורים משמעותיים למדי בהיי-טק הישראלי - את שני העשורים הראשונים לחייו כתעשייה של ממש. לא רק יוזמות ספורדיות, אלא עם משקיעים, טכנולוגיות, מנהלים, גופי מימון ומערכת אקולוגית שלמה שתומכת.

לכאורה, התעשייה ממוצבת במקום נפלא. אמנם, השוק קשה, אבל גם בארה"ב, באירופה ובאסיה זהו המצב, כך שישראל לא שונה. להיפך, אומרים מנהלי הקרנות, מנהלי החברות ונציגי ההיי-טק מחו"ל: ישראל היא מקור ליוזמות, כאן הם תמיד מחפשים השקעות. שמה של התעשייה יצא למרחקים וסיפורי ההצלחה המקומיים נותנים להם השראה לחפש כאן את ההבטחה הבאה.

וכאן נכנסת שוב אלדין לתמונה. איזה ערך אמיתי היא ייצרה כשבוחנים את סוף דרכה? ובכלל, 20 שנה של היי-טק ישראלי וחוץ מצ'ק פוינט , אמדוקס , נייס וקומברס , בודדות הן חברות ההיי-טק שנסחרות היום בשווי שוק הגבוה מ-200 מיליון דולר. חלק מהחברות נמכרו לאורך השנים בעסקות של מאות מיליוני דולרים וגם מיליארדי דולרים, אבל חברותיהן ששוויין נחתך עוד איתנו.

תמונת המצב בתחילת 2009 היא שחברות כמו אלווריון , DSPG וסינרון נסחרות בשכונה של 200 מיליון דולר; רדוור , רדוויז'ן , נס טכנולוגיות או אורבוטק בטווח שבין 100 ל-200 מיליון דולר. בנטרול המזומן שבקופות החברות - אלה ואחרות - אפשר להגיע למסקנה עצובה למדי: הטכנולוגיה שלהן היום לא מקבלת ערך גבוה מדי. יש יותר מ-50 חברות ציבוריות בשוויים של עד 200 מיליון דולר, חלקן מסמלי ההיי-טק.

2.

ואז, בהפתעה גמורה ומתחת לרדאר, יכולה פתאום להתרחש עסקה כמו זו שאירעה בשלהי השנה שעברה, בה נמכרה מדיגייד ל-St. Jude ב-300 מיליון דולר, או כמו בסיום 2007 בה רכשה IBM את XIV תמורת 300 מיליון דולר. שווי שהוא כמעט פעמיים אלדין, פעמיים אורבוטק (ואפילו נשאר קצת עודף לאיזה סטארט-אפ במחיר סוף עונה), וכמעט שלוש פעמים רדוור ורדוויז'ן.

אנומליה? הרי אין שום מכפיל מכירות או רווח שיכול להצדיק שווי כזה של מאות מיליוני דולרים לסטארט-אפ שכולו רק הבטחה ומעריך שווי אופטימי. יוצא, אם כך, שמדיגייד שיש לה טכנולוגיה ומוצרים לניווט ומעקב תוך-גופי, ולפניה XIV וישראליות אחרות שנמכרו - הרוויחו מכך שהן עוד פרטיות ואינן חשופות לקפריזות הציבור שבעת משבר נוטש את החברה כמעט בכל מחיר. יתרונן נעוץ בכך שבהיותן חברות פרטיות, ששדרת בעלי המניות שלהן מורכבת ממשקיעים אולי מתוחכמים ובעלי אורך רוח, הן פחות חשופות לירידת ערך מחברות הטכנולוגיה הציבוריות.

בשערי הנאסד"ק תכננו להיכנס השנה, אם הכול היה הולך לפי התוכניות, חברות כמו אופטיר, קונטרה, סופרדריבטיבס ואיי-בלסטר. ייתכן שלו היו מצליחות להנפיק (איי-בלסטר היא היחידה שכבר הגישה תשקיף אך ביטלה את התוכנית), השווי שלהן היה כעת נמוך יותר ממה שיוכלו להשיג בגיוס כחברה פרטית או במכירתן. כשהשוק יתאושש, אם יאיר להן המזל, הן מתכננות הנפקות לפי שווי שאלדין, שמכירותיה השנה יהיו כ-125 מיליון דולר, יכולה רק לחלום עליו.