גדעון רייכר מציק לאזרחים

וגם: חבל שביהמ"ש נותן יד לעשיית גזירה שווה בין שלום עכשיו לבין קבוצת ברוך מרזל

גדעון רייכר מציק לאזרחים

הטלפון מצלצל, על הקו גדעון רייכר משדל להצביע למפלגתו, הגמלאים. אתה מנסה לנתק את השיחה, אך מתברר שרייכר וחבריו מצאו שיטה שאינה מאפשרת זאת.

כלומר, הקו נתפס למספר דקות ללא רשותו של האזרח, וזו הרי חדירה בוטה לרשות הפרט, בניגוד לחוק. שנית, גדעון רייכר, העיתונאי מגן האזרחים הפך לפוליטיקאי המציק לאזרחים?

ריבונות אינה אטימות

בית המשפט העליון החליט אתמול (ד) לאפשר לברוך מרזל ואנשיו לקיים תהלוכה באום אל פאחם בתום 45 ימים לאחר הבחירות. ההחלטה כללה קביעות עקרוניות שבעיני נראות מפוקפקות עד שגויות. הראציו של ההחלטה, כפי שנוסח על ידי השופט אדמונד לוי, היה ש"למדינת ישראל יש צבא ומשטרה, והיא צריכה להפגין את ריבונותה בכל עיר מעריה".

אלא מה? החוק, ובוודאי החיים, מלמדים אותנו לעשות לעתים הבחנה בין הרצוי לבין המצוי. יש למשל, חוקים רבים שאינם נאכפים בגלל "החיים", למרות שאין ספק שצריך לאכוף אותם. יש, עוד משל, שופטים שאינם מקיימים את כללי האתיקה שלהם, או גוזרים פסקי דין חסרי שחר, ובכל זאת השופטים נוהגים אתם ברחמנות וסלחנות. כלומר: יש חוק, ויש החיים, והאמת הזאת מתומצתת באמירה ש"בית המשפט העליון יושב בתוך עמו".

האם הפגנת ריבונות פירושה שהמדינה חייבת לאפשר אירועים העלולים לסכן את שלום הציבור? או שמא ריבונות ניכרת גם בשמירת זכות האזרחים לשלום ובטחון? כאשר מאפשרים קיום אירוע שיש בו פוטנציאל של אלימות והרס, האם זו הפגנת ריבונות, או אולי הפגנת אטימות?

מרזל טען בדיון כי "אילו דובר בצעדה של אנשי שלום עכשיו ... היחס היה שונה". בית המשפט אימץ עמדה זו, ובכך נתן ידו לעשיית גזירה שווה בין שלום עכשיו לבין קבוצת מרזל. האמנם כך? גם מבחינה אידיאולוגית, אירוע של שלום עכשיו מיועד להביא מסר של שלום, בעוד שהרקורד של מרזל הוא של הסתה ואלימות. וגם מבחינה אופי האנשים בשתי הקבוצות קיים הבדל. להבדיל מאנשי מרזל, אנשי שלום עכשיו קשורים לאלימות, אם בכלל, על תקן של קורבנותיה. האם אין זה מצדיק יחס שונה?