העליון הכריע סופית: לא ניתן להטיל שיעבוד צף על נכסי אדם פרטי

במקרה זה מדובר באדם שרשם משכון לטובת אדם אחר, על "כל התכולה המצויה ואשר תימצא מעת לעת" בחנות שניהל. בית משפט השלום קיבל את טענת יורשיו של רושם המשכון, וקבע כי המשכון חסר תוקף בהיותו שיעבוד צף, הקבוע בפקודת החברות ואפשרי רק ביחס לחברה. המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי אין מניעה חוקית להטיל שיעבוד צף על נכסי יחיד. זאת, בניגוד לפסיקת העליון שהיתה עד אז.

בקשת רשות ערעור לעליון הביא למחלוקת בקרב השופטים. השופטים אליעזר ריבלין וספי אלון, בדעת רוב, עמדו על הקשיים הטמונים באפשרות להכרה שיפוטית בתחולת הסדר השיעבוד הצף על נכסיו של יחיד. הם סברו כי נוכח ההשלכות של הכרה כזו, יש לאפשר למחוקק לבצע הסדר חקיקתי כולל ומקיף בסוגייה.

ריבלין ציין כי מדובר בהכרעה שעשויה להשליך על אלפי עסקים ומצריכה הליך חקיקתי מורכב, בו יישמעו עמדותיהם של מומחים ושל גורמים אחרים הנוגעים בדבר. לדבריו, נושים "חלשים" יחסית ועסקים לא מאוגדים עלולים להיפגע כתוצאה מקיום האפשרות להטלת שיעבוד צף על נכסי יחיד.

הלכה קיימת

השופט סלים ג'ובראן, בדעת מיעוט, סבר כי יש להכיר באפשרות להטלת שיעבוד צף על נכסי יחיד. לדעתו, אין הצדקה להבחין בין נכסי חברה לנכסי יחיד, בעיקר משום שהיא תביא לכך שעסק יחיד ייאלץ להתאגד כחברה כדי להתקשר בהתחייבות של שיעבוד צף. לדעתו, מבחינה חוקית ניתן לעגן זאת בהוראות חוק המשכון.

ביניש קבעה כי מאחר שהעליון חזר על ההלכה הקיימת, אין הצדקה לקיים דיון נוסף. לדבריה, אם דעת הרוב היתה הפוכה (שניתן להטיל שיעבוד צף על נכסי יחיד) - היא היתה נוטה להורות על קיום דיון נוסף בהרכב שופטים מורחב. (דנ"א 3276/08).