העליון מחזק את הנושים הבלתי מובטחים של חברה פרטית שמומנה במימון דק

לפעמים הופכים בעלי מניות בחברה פרטית גם לנושיה. כך קורה, למשל, כאשר בעלי המניות מזרימים לקופת החברה "הלוואת בעלים". המדובר בסכומי כסף, החסרים לחברה לשם פעילותה, ואשר במקום שבעלי המניות ישקיעו אותם בחברה, באופן שאלה יהפכו לחלק מההון שלה, הם נחשבים כהלוואה, אשר על החברה להשיב להם בבוא העת. הרי לך דרך, שבאמצעותה מנסים בעלי המניות להבטיח עצמם, ולו באורח חלקי, למקרה שבו החברה תפורק ושבו הנושים יתדפקו על דלתו של המפרק. כך יהיו גם בעלי המניות חלק מאותם נושים.

הרי לנו בסיס לחשש לניגוד עניינים, בו ילקו בעלי המניות. חשש אף לניגוד עניינים, בו תלקה החברה-עצמה, אשר אמורה לדאוג גם לאינטרסים של נושיה, לבל יימצאו אלה נפסדים שלא בדין.

בעלי המניות כנושים

חשש זה מתעצם כאשר החברה אינה בעלת הון עצמי משמעותי ואינה בעלת נכסים. ואו אז, מה ביטחון יהיה לנושיה, שהתחייבויותיה כלפיהם, במהלך ניהול העסקים, ימולאו? בימים שלאחר חקיקת חוק החברות החדש אין עוד בנמצא "הון מינימאלי", הנדרש לשם הקמת חברה. לשם כך די אף בהון מזערי בן 100 שקלים, למשל. הון עצמי שכזה לא יספיק לה, לחברה, לפעילות כלשהי, בוודאי לא ישמש "כרית ביטחון" לנושה כלשהו. לאור עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, לא יוכל האחרון לבוא בדרישות לבעלי המניות בחברה. לא הם נטלו על עצמם את ההתחייבויות כלפיו. ואו אז, במקרה של פירוק, כאשר החברה חדלת פירעון, ימצא עצמו הנושה וידיו על ראשו (וללא כספו).

מצב שבו ההון העצמי, שהושקע בחברה, או שבו סך נכסי החברה, אינם מספיקים לכיסוי התחייבויותיה, בשים לב לחיובים, העלולים לצמוח בדרך הרגילה מניהולה של החברה, הנו מצב של "מימון דק". זה יתרחש כאשר אין לחברה די נכסים לכיסוי הפסדים, הצפויים מסיכונים עסקיים, שהיא מעורבת בהם, או כאשר נכסיה בנויים במידה רבה מהלוואות בעלי המניות, אשר יחסם לחברה, בכובעם כמלווים, הוא כיחס הנושים החיצוניים לחברה. מאליו מובן, כי ירידה, ולו מתונה, בתשואה על השקעותיה של החברה, עלולה להביא לכך, שזו לא תוכל לעמוד בהחזר חובותיה ותיקלע למצב של חדלות פירעון. בידי חברה, המתאפיינת במימון דק, אין "כרית ביטחון", אשר אמורה "לרכך" רעה, אשר עלולה להתרגש עליה, ובגין כך היא עלולה להתדרדר לאי-יכולת כספית לשאת בהפסדים ארעיים ואף מתונים, העלולים להתרחש במהלך הרגיל של ניהול עסקיה.

מה דינם של בעלי המניות בחברה בעלת מימון דק, אשר הזרימו לקופת החברה סכומי כסף נכבדים, כהלוואות בעלים, ואשר בעת פירוקה של החברה מגישים למפרק "תביעת חוב", ומבקשים להיחשב כנושים של החברה, מכוח הלוואת הבעלים? ככל שבקשתם תיענה בחיוב, יהיה בכך כדי לפגוע בנושים ה"חיצוניים" של החברה. אלה הלוו לה סכומי כסף, מרצונם או על-כורחם, ועתה ימצאו עצמם באותה הסירה עם בעלי המניות, אשר אחראיים במידה זו או אחרת למצבה העגום של החברה.

החברה "אפרוחי הצפון בע"מ" הוקמה, בשנת 1998, על-ידי "התארגנות רבייה העמק אגודה שיתופית בע"מ" ו"מדגריית רמת יוחנן", ופעלה משך כשנתיים ימים בלבד. הון המניות המונפק של החברה עמד על 190 שקלים בלבד. את פעילותה היא מימנה באמצעות הפער, בן 30 הימים, שבין תקופת האשראי, שהיא קיבלה מבעלות המניות בה, אשר את תוצרתן היא שיווקה, לבין האשראי שהיא העניקה ללקוחותיה. תחילה עלתה החברה על פסי רווחיות נאים, ובתום שנת הפעילות הראשונה אף חילקה דיבידנד בסכום נאה. אלא שלאחר מכן חלה התדרדרות בפעילות החברה. זו אירעה לאור פגם גנטי, שהתגלה בזן עופות ענק, שפותח בשיתוף עמה ואשר עמו היא זוהתה במיוחד. הדבר הוביל לקריסת החברה, וכבר בשנת 2000 ניתן צו לפירוקה. עו"ד טומי מנור מונה כמפרק החברה.

שתי בעלות המניות הגישו למפרק תביעות חוב. רמת יוחנן מחלה על חוב החברה כלפיה בגין הלוואת בעלים, שהעניקה לה, ודרשה החזר חוב בגין ייצור ביצים והדגרתן עבור החברה. התארגנות רבייה העמק דרשה החזר הן בגין הלוואת בעלים, שהזרימה לחברה, הן בגין ביצים שהיא סיפקה לה והן בגין עניינים נוספים. המפרק-מנור אישר את תביעות החוב בחלקן בלבד. ההחלטה המשמעותית יותר שלו, לצורך העניין, הייתה זו, שבמסגרתה הוא החליט על הדחיית תשלום החוב לשתי בעלות המניות, עד לאחר שהחברה תפרע את כל חובותיה לנושים האחרים.

החלטתו זו של המפרק היא מעין "הרמת מסך חלקית", זיהוי חלקי בין החברה לבין בעלות מניותיה. המפרק נימק זאת בכך שהחברה מומנה במימון דק (הונה העצמי עמד, כזכור, על 190 שקלים בלבד, והיא פעלה באמצעות הלוואות בעלים ואשראי ספקים), ובעירוב פסול בין העסקים והאינטרסים של החברה ושל בעלות מניותיה. האחרונות ערערו, בפני בית משפט שלפירוק, על החלטתו זו של המפרק, אך ערעורן נדחה. כך הגיע ערעור נוסף אל ספו של בית המשפט העליון. הזדמנות לייסד הלכה.

מימון דק שבדקים

בפני בית המשפט העליון טענו בעלות המניות (באמצעות עוה"ד דניאלה יעקובי, כרמית דורון ורמי קרגולה), כי החברה כלל לא מומנה במימון דק. כך לאור הלוואות הבעלים ובאמצעות אשראי הספקים, שהעניקו לה. טענה נוספת שלהן, בה היה בית המשפט להכריע, הייתה זו, שלפיה במימון דק אין די לשם הדחיית חוב, אלא יש להוכיח, כי הצטרפה אליו גם התנהלות חסרת תום-לב מצד בעלות המניות. המפרק, מצדו, טען כי הלוואות הבעלים אינן נחשבות חלק מהון החברה, וכי לפיכך אכן היה מדובר במימון דק שבדקים. עוד הוא טען, כי לצורך הדחיית התשלום לבעלות המניות, אין צורך להציג מרכיב של חוסר תום-לב מצד בעלות המניות.

לצד ההכרעה העובדתית בשאלה אם החברה מומנה במימון דק, אם לאו, היה על בית המשפט העליון להכריע, אם כן, בשאלה אם לצורך הדחיית תשלום לבעלי מניות בחברה, שמומנה במימון דק, יש צורך ב"דבר מה נוסף", דוגמת התנהלות חסרת תום-לב. בנוגע לכך היו דעות השופטים חלוקות. השופט אליקים רובינשטיין קבע, בלב כבד, כי אכן כך. הוא מצא עצמו במיעוט. השופטות אילה פרוקצ'יה ועדנה ארבל סברו כי יכול ובמימון דק יהיה די לשם הדחיית התשלום לבעלות המניות, ללא צורך ב"דבר-מה נוסף". למקרא פסקי הדין, עולה כי "המרחק המשפטי-פרשני", בין רובינשטיין לבין חברותיו, לא היה כה גדול. עם זאת, "השורה התחתונה", ההלכה היוצאת מפסק הדין, היא כפרוקצ'יה וארבל.

על העניין חלה הוראת החוק, שתוקנה מאז, ושהסמיכה את בית המשפט להשעות את זכותו של בעל מניות בחברה בפירוק להיפרע את חובו ממנה, עד לאחר שהחברה פרעה, במלואן, את כל יתר התחייבויותיה. הוראה זו העניקה לבית המשפט של פירוק סמכות רחבה ושיקול-דעת מפליג בקשר לכך. בפסק-דינה קבעה פרוקצ'יה, כי כוונתה של הוראה זו הייתה "להותיר גמישות שיפוטית מירבית בהחלת דוקטרינת הרמת המסך והשעיית פרעון חובות בעלי המניות".

מאוחר יותר תוקנה הוראת החוק האמורה. לאחר התיקון מוסמך בית המשפט להשעות את זכותו של בעל מניות לפירעון חובו מהחברה, אם מצא, כי התקיימו התנאים, שנקבעו בתיקון האמור, לייחוס חוב של החברה לבעל המניה, היינו, להרמת מסך מלאה. לעניין מימון דק, רלבנטי התנאי, שלפיו נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. שלא כרובינשטיין, פרוקצ'יה סבורה, כי התיקון האמור "לא הביא עמו מהפכה קונספטואלית בתפיסה הבסיסית של התנאים שיש לשוקלם לצורך הרמת מסך והשעיית פרעון הלוואות בעלים של בעל מניות בחברה". היא קבעה, כי התיקון רק הגדיר, בצורה ברורה, מהודקת וחדה יותר, את מסגרת התנאים והאיזונים הנדרשים לצורך כך. לטעמה, בתיקון לא היה כדי לבטל את שיקול הדעת השיפוטי הרחב בכגון דא. כך, לטעמה, פרשנותה של הוראת החוק הרלבנטית, בהקשר של מימון דק, זהה גם לאחר תיקונו.

כרית ביטחון

פרוקצ'יה קבעה נחרצות, כי במימון דק יכול להיות די לשם הדחיית תשלום לבעל מניות לעת פירוק. "לגישתי, דרישת היסוד השלילי הנוסף איננה מתחייבת, ובנסיבות מתאימות ניתן להסתפק בקיומו של מימון דק, התורם לאי-יכולתה של החברה לפרוע את חובותיה, כדי להצדיק על בסיס זה בלבד שימוש באמצעי השעיית פרעון חוב הבעלים כלפי החברה. אין בהכרח צורך בקיום אלמנט שלילי נוסף בהתנהלותה של החברה כדי להצדיק נקיטה באמצעי ההשעייה, גם אם אין בכך כדי לייתר את הצורך בעמידה בתנאים שונים אחרים שתכליתם להגשים את חריגותו ונדירותו של השימוש באמצעי ההשעייה במסגרת איזון הערכים העדין הפועל בסוגיה זו", קבעה.

בדרכה לקבוע כך, בחנה פרוקצ'יה את היחס האמיתי, שבין נושי החברה החיצוניים לבין הנושים "הפנימיים" - בעלי המניות - התובעים מן החברה, שנקלעה לקשיים, את פרעון הלוואת הבעלים, שהעניקו לה. היא בחנה את האינטרסים של כל אחת מקבוצות נושים אלה ותרה אחר האיזון הראוי ביניהם, בהתחשב בתכלית החברה העיסקית מצד אחד, ובחובותיה ואחריותה כלפי נושיה החיצוניים והפנימיים כאחד, מצד שני.

לדידה, בין השיקולים העיקריים, שיש להביאם בחשבון באשר להיקף ההגנה הראויה על הנושים החיצוניים של החברה, והשתקפותה בסדר הנשייה, נמצאים שלושה אלה: החובה החלה גם על תאגיד לנהוג בתום-לב ובהגינות גם ביחסיו עם ציבור הנושים החיצוניים; הפגיעה שתיגרם לזכות הקניין של הנושים החיצוניים, במקרה, בו לא יזכו לתשלום תמורת אשראי, שהעניקו לחברה, או תמורת שירותים או סחורה, שסיפקו לה; האיזון הראוי בין זכויות הנושה החיצוני בנשייתו כלפי החברה, לבין ערכים נוגדים שיש להתחשב בהם, ובכללם חופש ההתאגדות, ערך האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, והגבלת האחריות המאפיינת אותו.

"על תאגיד חלה חובה בסיסית להבטיח את יכולתו הכספית לעמוד בפרעון חובותיו לנושיו", קבעה פרוקצ'יה. "לצורך השגת תכלית זו, נדרשת 'כרית בטחון' מספקת בהונה העצמי של חברה, אשר תבטיח את פרעון חובות הנושים. 'כרית בטחון' זו משמעה קיום יחס נאות בין נכסי החברה לבין התחייבויותיה, הן בשלב הפתיחה בעסקים והן במהלך פעילותה של החברה, בדרך העסקים הרגילה. בדרך התנהלותה המקובלת של חברה עיסקית, עליה לדאוג באופן רצוף לכך שנכסיה יספיקו לכיסוי חובותיה, כפי שאלה מתגבשים מעת לעת בהתאם לאופי עסקיה. קיום יחס ראוי בין נכסי החברה להתחייבויותיה אמור להבטיח כי במהלך פעילותה העיסקית, נכסי החברה לא יישחקו, ותישמר יכולת הפרעון של החברה בכל עת ביחס למכלול התחייבויותיה", הוסיפה.

פרוקצ'יה קבעה, כי מצב של מימון דק בחברה מהווה ביטוי מובהק להחצנת סיכונים בלתי סבירים, הנלקחים על-ידי החברה ובעלי מניותיה, והנחתם על שכם ציבור הנושים החיצוניים, תוך שימוש בעקרון האחריות המוגבלת של התאגיד, המשמשת סוכך מפני הטלתן, על כתפי בעלי המניות, של תוצאות הסיכונים. "כל עוד הוא נשמר במצב של מימון דק, נוטלים בעלי החברה את הסיכויים לרווחים, אם יופקו כאלה. לעומת זאת, הסיכון להפסדים, שהוא גבוה במיוחד במצב של מימון דק, מוטל בעיקרו על כתפי הנושים עקב קיומו של הון עצמי נמוך", כך היא. על-פיה, בנסיבות של מימון דק בחברה, הפער בין הסיכויים לרווחים, השמורים לבעלי המניות, לבין הסיכונים להפסדים, הרובצים לפתחם של הנושים החיצוניים, "חורג באופן בולט מן הסביר".

פרוקצ'יה כינתה חברה המתאפיינת במימון דק, "גוף הלוקה במום, בנכות עסקית". היא הוסיפה וקבעה, כי "בעלי חברה שלא הפקידו בידיה הון עצמי סביר שיאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה, לא סיפקו את התמורה הנדרשת מהם בעבור זכותם לחסות תחת עקרון האחריות המוגבלת, וליהנות מפירותיו".

"הפגיעה הנגרמת לנושים עקב מימון דק בחברה, עשויה, בתנאים מסויימים, להצדיק הרמת מסך או השעיית זכות הפרעון העומדת לבעלי מניות ביחס להלוואת בעלים שניתנו לחברה", חרצה פרוקצ'יה. עם זאת, היא לא התעלמה מן הצורך לאזן כראוי בין אינטרס תיקון העוול כלפי הנושים החיצוניים, לבין הצורך שלא לפגוע מעבר למידה הראויה בעקרונות התאגידים הבסיסיים, הפורשים הגנתם של בעלי המניות. בקשר לכך היא הזכירה, שהתרופה הקיצונית, שמעמיד החוק, היא "הרמת המסך", וחיובו של בעל המניות במלוא חיובי התאגיד כלפי ציבור הנושים. "תרופה זו עשויה להתאים למצב קיצוני שבו, מלכתחילה, לא הושקעו אמצעים מספיקים בעסק, והוא מנוהל בצורה אופורטוניסטית תוך ניסיון עיקבי להטיל את מלוא סיכוני הכשלון העיסקי, אם יתרחש, על הנושים", כך פרוקצ'יה.

ניהול בלתי ראוי

בהשעיית פרעון חוב לבעל מניות רואה פרוקצ'יה אמצעי מתון יותר, העשוי לחייב את בעל המניות רק בגדרם של סכומי הלוואות הבעלים, שהוא העניק לחברה, ולא במלוא חובותיה לנושיה. תרופה "מתונה" זו תתאים, לדידה, למצבים שונים, בהם קיימת הצדקה למעין "אפיון מחדש" של הלוואת הבעלים וראייתה, מהבחינה הנורמטיבית, כהשקעה הונית בחברה. בכך רואה פרוקצ'יה התחקות אחר האופי האמיתי של עסקת הלוואת הבעלים, תוך בחינת יסודותיה. האם אלה מצביעים על עסקת הלוואה אמיתית, שמא על הזרמת הון בעלים לחברה שבעלותם.

ועוד: פרוקצ'יה קבעה, כי הרמת המסך או השעיית פירעון הלוואת בעלים אינן חייבות לחול על כל בעלי המניות, או על כלל נותני הלוואות הבעלים. היא עשויה לחול על חלקם, בהתאם לתנאים ולנסיבות המיוחדים להם.

פרוקצ'יה המשיכה וקבעה, כי כאשר מבנה הון של החברה מתאפיין במימון דק, באופן קיצוני, וכששאר בעלי המניות אינם מתגברים את ההון העצמי שלה, אלא מזרימים אליה הלוואות בעלים, "עשוי הנטל הראייתי לעבור אליהם לשכנע מדוע אין לראות במצב דברים זה משום ניהול בלתי ראוי של עיסקי התאגיד, ומדוע, באיזון שבין עניינם שלהם לזה של הנושים החיצוניים, מוצדק שלא להרים את מסך ההתאגדות, או נכון להימנע מלהשעות את זכותם לפרעון הלוואות הבעלים כלפי החברה". כך, עליהם יוטל הנטל לשכנע, כי ניהלו את החברה באורח סביר ויעיל, וכי לא נעשה על-ידם שימוש בלתי ראוי בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

ומן הכלל אל הפרט: פרוקצ'יה קבעה כי אפרוחי הצפון בע"מ מומנה ב"מימון דק ביותר, שלא הניח כל כרית בטחון להבטחת פרעון חובות החברה לנושיה החיצוניים". בקשר לכך, היא הוסיפה כי בקביעה בדבר מימון דק אין להתחשב בהלוואות הבעלים, אלא להעריך את מבנה ההון ביחס להתחייבויות, במנותק מהלוואות אלה. במבנה ההוני של החברה אל מול היקף פעילותה, היא ראתה די לשם הדחיית פירעון הלוואות הבעלים. בשולי הדברים, היא ציינה, כי יכול ונסיבות המקרה הצדיקו אף הרמת מסך מלאה וחיוב בעלי המניות בכל חובות החברה. (ע"א 4263/04; 4347/04).