כשהמיתון מגיע לבנקים

תיאוריית הקשר: בין מצב הבנקים למצב המשק

ביצועי הבנקים הם למעשה אופציה על מצב המשק. הקשר הוא ישיר וחד ערכי: כשהמשק פורח, צומח ומשגשג, הבנקים מרוויחים הרבה. כשהמשק בהאטה הבנקים מרוויחים מעט, ואם הם עושים שטויות הם גם מפסידים.

עד לפני כמה חודשים ההערכה המקובלת במערכת הבנקאית, כמו גם במשרד האוצר ובבנק ישראל, הייתה כי המשק הולך לנחיתה רכה, והצמיחה ב-2009 תרד מ-5% לסביבות 3%. הפסימיים דיברו על 2%. במקרה כזה, רווחיות הבנקים הייתה יורדת לתשואה על ההון של 8% לערך.

אבל הבלימה החריפה ברבעון הרביעי הביאה לעדכון התחזיות. בבנק ישראל מדברים כעת על מיתון לכל דבר ועניין ומעריכים כי בשנת 2009 יתכווץ התוצר ב-0.2%. סביר להניח שהתחזית הזו עוד תעודכן כלפי מטה בהמשך השנה. כניסה למיתון משמעה כמעט באופן אוטומטי קפיצה בהפרשות לחובות מסופקים, וירידה בהכנסות הבנקים.

צמצום העמלות אינו הבעיה המרכזית

ניקח למשל את העמלות. ההכנסות מעמלות עלו משנת 2003 בכ-8% בשנה בממוצע, אבל 82% מהעלייה נבעה משני סעיפים: עמלות ניירות ערך, וכרטיסי אשראי. העלייה נבעה מהגידול בפעילות הלקוחות בשוק ההון ומצמיחת שוק כרטיסי האשראי. מיתון מוריד באופן מיידי את ההכנסות משוק ההון, ומקטין את שיעור הצמיחה בכרטיסי אשראי.

אבל הירידה בעמלות היא כמובן רק הפגיעה הקטנה בבנקים. עיקר הבעיה נובעת מההרעה בתיק האשראי ובהפרשות לחובות מסופקים. במיתון חברות נכנסות לקשיים, חלקן פושטות רגל, חלקן זקוקות לתוכנית הבראה ופריסת חובות.

הממוצע הרב שנתי של הפרשות לחובות מסופקים הוא 0.5%-0.6% מתיק האשראי. אבל הסטטיסטיקה מראה באופן חד משמעי כי בזמן גאות ההפרשות יורדות לכ-0.3% ובזמן מיתון הן מטפסות עד כדי 1.5%. בשיא המשבר הקודם, בשנת 2002, הפרישו הבנקים 1.31%, ובשיא הגאות בשנת 2007 עמד שיעור ההפרשה על 0.28%. בממוצע עמדה ההפרשה בשנים 2001-2004 על 1.05% ובשנים 2005-2008 על 0.49%.

עכשיו, אם נניח שהבנקים יפרישו בשנת 2009 1.25% מתיק האשראי לחובות מסופקים, פירוש הדבר הוא הפרשות של 9 מיליארד שקל - פי 5 מההפרשות של שנת 2007. עלייה בהפרשות יורדת היישר לשורה התחתונה, כך שהרווח יקטן בכ-5.5 מיליארד שקל. האנליסטים סבורים כי עקב כך הבנקים הגדולים יציגו תשואה של 5%-6%, והבנקים הבינוניים יציגו ביצועים טובים עוד פחות. לא מן הנמנע שברבעונים מסוימים יהיו גם בנקים שיראו הפסד.

מיליארד אחד חסר, לפחות

לירידה החדה ברווחיות הבנקים תהיינה השלכות גם על יכולתם לעמוד בהלימות הון של 12% עד סוף 2009. כדי להגיע ליעד, על הבנקים (לפי נתוני רבעון שלישי 2008) להגדיל את הונם ב-4.1 מיליארד שקל, המשקפים תשואה על ההון של 7%. תשואה ממוצעת של 5%, כפי שחוזים האנליסטים, משקפת רווח מצרפי של 3 מיליארד שקל, כלומר לבנקים יחסרו לפחות מיליארד שקל כדי לעמוד ביעד של בנק ישראל ממקורותיהם, וללא גיוס הון חיצוני.

כך שלמרות הרטינות וההסתייגויות מתוכנית הערבויות הממשלתית לגיוס הון, בסופו של דבר כל הבנקים ייקחו את מה שמוצע להם. במיוחד כשהערבות מבטיחה להם חיסכון בעלות הגיוס.

מבחן גרעין השליטה

הבחינה המצרפית של המערכת מעוותת את התמונה. כמעט כמחצית מהסכום חסר לבנק אחד - דיסקונט. נכון לסוף הרבעון השלישי, לבנק חסרו 1.9 מיליארד שקל כדי להגיע להלימות הון של 12% בסוף 2009. מכיוון שתיק האשראי של דיסקונט ממשיך לצמוח, הדעת נותנת כי הבנק יזדקק להון רב יותר, ועוד לא הבאנו בחשבון את השפעת הפיחות בשקל על מאזניו.

מאיפה יבוא הכסף? מקור אחד הוא רווחי הבנק ב-2009. בשנת 2008 עמדה התשואה (בשלושה רבעונים) של דיסקונט על 7%. אז כמה יעשה דיסקונט ב-2009? בבנק הפועלים מדברים על תשואה של 5%-6% בשנה הנוכחית, כך שעל פי הערכת אנליסטים, 4% תהיה תשואה סבירה לדיסקונט, במצב הנוכחי. בהנחה שדיסקונט יצליח לגייס בערבות מדינה מיליארד שקל, והרווח שלו יעמוד על 350 מיליון שקל (תשואה של 4%) יחסרו לבנק לפחות 600 מיליון שקל כדי לעמוד ביעד.

במקרה כזה תעמוד למבחן תיאוריית גרעין השליטה שמושלת בכיפה מאז 1993. לפי התיאוריה הזו, מכירת הבנקים על ידי המדינה כללה הפרטה רק של גרעיני השליטה, כדי שייווצר בעל בית מוגדר. כלומר, מישהו שאפשר לדרוש ממנו דין וחשבון, וגם הזרמת הון כשצריך.

אז זהו, עכשיו צריך. והדרך הנוחה ביותר לעשות זאת היא באמצעות הנפקת זכויות של 20%. כעת הכדור נמצא במגרש של הבעלים של דיסקונט, משפחת ברונפמן. ואפשר גם להעריך בזהירות שבנק ישראל עדיין לא אמר כאן את המילה האחרונה. *