מה ללבוש לשיחת הפיטורים

לפתע התעורר הערב לחיים: הגברים הרחיקו את הכיסא מהשולחן והפשילו את שולי מכנסיהם. כל גבר בריטי גרב גרב נמוך שהסתיים שמונה או עשרה ס"מ מעל העקב, וחשף כמות נדיבה של רגל בוהקת בלובנה; כל איטלקי גרב גרביים סרוגים היטב, שעלו למעלה עד הברך. כל לאום התבונן בהתפלצות בגרביו של הלאום השני.

להקרין מקצוענות

חשבתי על אותם מומחי ביטוח ביום אחר, כשקראתי בלוג של "ניו יורק טיימס", בו המליץ כתב אופנה לגברים מה ללבוש ביום בו הם מקבלים הודעת פיטורים.

"תלבושת סיום-עבודה מושלמת צריכה להקרין מקצוענות ויכולת השתלבות בעבודה, בלוויית רמזים של ביטחון ותחושה של עזיבה לטובת מקום טוב יותר. חליפה סולידית עם חולצה בהירה תהיה מושלמת", כתב אותו פרשן אופנה.

העצה קלעה לטעמי, מה גם שהיתה מנוסחת בקיצור נמרץ. אבל הכתבה גררה קריאות גנאי צדקניות של קוראים שהאשימו את הכותב בגסות רוח ובהתמקדות בשטויות בזמנים קשים כאלו.

הקוראים החמיצו את העיקר. עיסוק בדברים טפלים חשוב עוד יותר בזמנים כאלו. אפילו בזמנים טובים, אין שום דבר טריביאלי בבחירת הלבוש של אנשי עסקים. הצצה בגרביים שלנו תגלה מאיזו מדינה אנו באים; הצצה ביתר הלבוש תחשוף באיזה עסק אנחנו, וגם תעניק מושג על המצב הכלכלי.

אחת מתופעות הלוואי המבורכות של המיתון, היא שכולנו הופכים לאלגנטיים. חליפה סולידית אינה רק הדבר הנכון ללבוש ביום שבו מפטרים אותך, אלא גם הדבר הנכון ללבוש בכל יום עבודה רגיל.

בכנס מנהלי כוח אדם בלונדון בשבוע שעבר, כולם הופיעו בחליפות ועניבות; באותו כנס לפני שנתיים, כולם היו הרבה יותר קז'ואל. אנשי כוח אדם פועלים בקו החזית של שוק העבודה. אם הם חושבים שחליפות הן צו השעה, חליפות הן צו השעה.

המראה הנינוח, שנהגנו לחגוג כסימן לשוויוניות וחוסר מנופחות, נראה כעת רשלני. כשסטפן הסטר, הבוס של רויאל בנק אוף סקוטלנד, צולם באחד מימי א' האחרונים יוצא ממשרד האוצר במכנסי ג'ינס וז'קט זמש עם טלאים בכתפיים, המשקיעים לא אהבו את זה. כל האיזון האופנתי נעלם לנו לפתע מהעיניים. היום אנחנו רואים שאנשים בלבוש נינוח נראים פשוט נורא. אנחנו מתחילים לחשוד שמי שנראה נינוח בבגדים שלו, עלול להיות גם נינוח מדי עם הכספים שלנו.

האלגנטיות החדשה נולדה מתוך פרנויה. אני מכירה גבר אחד שהלך לקנות כמה חולצות יפות כדי לשדר לבוס שלו את המסר שהוא מעדיף שלא יפטרו אותו. זו היתה השקעה טובה: יש לו עדיין עבודה, ולדבריו הטקס של גיהוץ החולצות הללו מזכיר לו שהתפקיד שלו חשוב לו, והוא מכבד אותו קצת יותר.

לפני כמה שנים בלבד גיליתי שמישהו מרגיש טוב יותר לגבי העבודה שלו אם הוא לבוש יפה יותר. עד גיל 40, נהגתי ללבוש בעיקר מה שקניתי בקולב המציאות בחנות גאפ. כעת, הופעתי כוללת ז'קטים ונעלי עקב, איפור ועגילי פנינה. חלק מכל זה הוא כמובן ניסיון לטשטש את פגעי הגיל - אבל כן הבחנתי בכך שבכל פעם שאני מתלבשת כדי להרשים, אולי אני לא מרשימה אף אחד אחר, אבל אני כן מצליחה להרשים את עצמי. וזוהי ללא ספק התחלה טובה.

"שישי על עקבים"

זאת ועוד, אני מגלה שהתלבשות מדוקדקת היא דבר שנעים לעשות בפני עצמו. זה מרים את מצב הרוח. יש לי חברה שהתמנתה זה עתה לתפקיד ניהולי בכיר, והשיקה "ימי שישי על עקבים". תגובות ראשונות לימדו שההחלטה פופולרית בין העובדות שלה. כשהכלכלה קודרת, צריך להתלבש בהידור כדי להתעודד.

יש עוד שני יתרונות בלבוש פורמלי לעבודה. קודם כל, זה אומר שאתה תמיד יודע מה ללבוש. השאלות היומיומיות - עניבה או בלי, חליפה או לא - נענות בפשטות. ומה שעוד יותר טוב: לבוש פורמלי פירושו שאתה יכול להפריד בין העבודה לחיים. עניבה היא עבודה, חולצת טי היא להתבטל ללא צורך לעשות כלום.

חשיבה טיפשית

אבל העונג הכי גדול בלומר שלום ללבוש היומיומי, הוא שאנחנו אומרים שלום לחלק מהחשיבה הטיפשית שהלכה איתו. הרעיון הפתטי ביותר היה שלבוש לא רשמי מסייע לנו להיות יצירתיים. אני צופה בסדרה "הגברים של רחוב מדיסון", ואני אסירת תודה על כך שהרעיונאים של מדיסון אבניו בשנות ה-60 לא אפשרו לצווארוני החולצות הנוקשים שלהם ולחליפות המחויטות למנוע מהם לחשוב על פרסומות טובות (וגם לא מנעו מהם להשכיב את מזכירותיהם).

כדי לשרוד את המיתון הזה עלינו להצטחצח. צריך כמה חגורות וצמידים. אנחנו צריכים להרים את עצמנו בעזרת שרוכי הנעליים. אנחנו צריכים קצת כושר גופני. המסר הוא פשוט: "משוך את גרביך למעלה, לא חשוב באיזה אורך הם". *