לא כוחות

יום שני.

המשחק המרכזי של סיבוב ט' בגביע המדינה נשמר לסוף. אמנם דרבי, אמנם בלומפילד מפוצץ ואמנם מזג אוויר סגרירי, ממש כמו באירופה. אבל האמת? לא כוחות. לא היה אתמול (ב') מאצ'-אפ שמצדיק את כל הבילד-אפ שעשו להתמודדות הזאת. הפועל ת"א ניצחה את מכבי בהילוך שני ברוורס, עם כדורגל שרחוק שנות אור מזה שהפגינה בשבוע שעבר מול בית"ר ירושלים.

אלי גוטמן לא הביס אתמול את אבי נמני מבחינה טקטית, כי נמני הביס את עצמו. דווקא כשמכבי בפיגור 1-0, כשהיא לוחצת ומחזיקה בכדור אבל לא מצליחה לייצר מצבי כיבוש, בחר נמני להוציא מהמגרש את מאור בוזגלו. יכול להיות שסטטיסטיקה היא לא תחום ההתעניינות המרכזי של נמני, אבל גם הוא בוודאי יודע שבוזגלו השחקן הפורה במכבי השנה (6 שערים ו-2 בישולים) והיחיד בקבוצה הזאת שיכול לייצר יש מאין.

נמני בעצמו היה שחקן מהסוג הזה. בכלל, נמני היה מגדולי השחקנים שדרכו על המגרשים כאן. אבל לקווים הוא לא מביא בינתיים את היכולות האלו. אולי הוא חשב שמחליפים ברמתם של מתן לוטטי ומאיוקה הם אלו שיביאו לו את הדרבי, אבל מי כמו נמני צריך לדעת שדרבים מנצחים שחקנים גדולים. שחקני הנוער, לעומת זאת, שלחו את מכבי לים כבר בחודש פברואר.

והפועל? האתוס של המועדון הזה אולי מספר על קבוצה שמאדירה 0-1 קטן. האתוס רק מתגבר כשמאמן את הקבוצה גוטמן הגרמני. מצא מין את מינו? כן, אבל בדרך שונה מהצפוי. העונה הפועל לא ניצחה 0-1 קטן אפילו פעם אחת, אבל אתמול זה היה ה-0-2 השביעי שלה ב-2008/09. גוטמניזם מסוג חדש ולא מוכר. המשחק אמש הוא ראי לכל העונה הזאת של הפועל: שער יתרון, האטת הקצב, הסתגרות, מתפרצת, שער. 0-2 קטן.

יום ראשון.

הסכר של בית"ר נפרץ. אחרי שהפנים סופית כי אין מצב לאליפות, אין מצב לשקט ניהולי ואין מצב לחוזה בעונה הבאה, החליט ראובן עטר שמעתה הוא מתאבד על כדורגל אטרקטיבי. בכל זאת, אחרי שנתיים של כדורים ארוכים במכבי נתניה, יש לו תדמית לשקם. בבלומפילד בשבוע שעבר זה נגמר במפלה; בקרית שמונה זה הסתיים עם ניצחון במשחק הכי מרתק שהיה לנו השנה.

יכול להיות שאיציק קורנפיין מצא את הנוסחה כיצד לדרבן את שחקן הכדורגל הישראלי. תקנוס אותו ב-10,000 שקל, תעכב לו את המשכורת. אחרי זה הוא כבר ידאג לקרוע את המגרש, ואפילו לחזור שלוש פעמים מפיגור ולנצח, וכל זה במשחק אחד. מה הוא לא יעשה כדי להחזיר את האמון של היו"ר ולהשיב לבנק את המטמון האבוד. דווקא בכל שאר העונה הזאת, בזמן שמשכורות הפיקס של שחקני בית"ר נכנסו בזמן בכל 15 בחודש, הם הצליחו להפוך פיגור לניצחון בשני משחקים בלבד. מי יודע באיזה מקום היתה בית"ר היום אם שחקניה היו נקנסים כבר אחרי התיקו עם סכנין במחזור הראשון.

ומשהו קצר על קרית שמונה: לקבוצה הזאת יש רק שני שחקני התקפה ברמה מספקת לליגת העל - גיא צרפתי ויובל אבידור. כששניהם תופסים יום גדול, קרית שמונה מסוגלת להבקיע שלישייה לבית"ר. הבעיה היא שהמשחק הזה הוא היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל מבחינתה. צרפתי נוטה להיפצע ופתח בהרכב רק ב-11 מתוך 19 משחקי ליגה העונה; אבידור נוטה לחוסר יציבות שמאפיינת חלוצים בני 22. וכך מתקבלת לה ההתקפה החלשה בליגה, שכובשת 0.5 שערים למשחק. וכשגם ההגנה היא לא בדיוק פאר היצירה, כדאי שבקרית שמונה יתייחסו למשחק בשבת מול הכח עמידר כמשחק עונה לכל דבר.

יום שבת.

חמישה משחקים ראש בראש בין קבוצות ליגת העל לאלו מהליגה הלאומית התקיימו בסיבוב ט'. בשניים מהם ניצחו בקושי הקבוצות הבכירות 0-1 ב-90 דקות, ובשלושה האחרים ניצחו קבוצות הליגה העליונה רק אחרי הארכה. המסקנה המיידית מכך היא שהפערים בין הליגות אינם גדולים. האם זה אומר שהגדלת ליגת העל ל-16 קבוצות היא מהלך חכם?

התשובה היא לא. האלמנט החוזר במשחקים האלו (לפחות בשלושה ששודרו) היה כדורגל פאתטי. הפועל ר"ג והפועל ירושלים גררו את מכבי חיפה ומ.ס אשדוד לרמתן העלובה. הפועל ב"ש עלתה ליתרון בווינטר, וירדה לבונקר מעורר רחמים נגד הכח.

משחקים מהזן הנחות הזה, זה בדיוק מה שצפוי לנו בשנה הבאה בליגת העל המורחבת. שבוע אחר שבוע.

זה לא שעכשיו ליגת העל מעוררת בנו מאניה, אבל מה שבטוח הוא שב-2009/10 תגיע הדפרסיה.

sharon-b@globes.co.il