מלאכת רקמה

בעשורים האחרונים מתפתחות טכנולוגיות חדשות יותר, למשל שידוך רקמות באמצעות סיכות. או שאולי גם אלה אינן כה חדשות. "במצרים ובהודו העתיקות היה נהוג להשתמש בנמלה מיוחדת שיש לה מחושים חזקים ובולטים", מספר עופר פרידמן, מנכ"ל חברת Seraffix. "היו דופקים את הנמלה לתוך הרקמה ומתוך אינסטינקט היא הייתה סוגרת את המחושים, בדיוק כמו סיכה של שדכן. כך בוצעו אפילו ניתוחי מוח ואנשים חיו במשך שנים עם נמלה בראש".

בשנים האחרונות התווסף לאפשרויות הללו גם תחום הדבקים. חברות שונות ניסו לפתח דבק לאיחוי רקמות, אך לא הצליחו ליצור דבק חזק מספיק. "אם כבר הצליחו ליצור דבק חזק, הוא היה רעיל. היום הדבקים הללו מותרים לשימוש רק על פני העור".

שרפיקס רוצה לקדם את עולם איחוי הרקמות אל המאה ה-21, באמצעות טכנולוגיה קצת יותר חדשה - קרן לייזר. "מאז שהובא הלייזר לתחום הניתוחים, נוצרה ההבנה שכמו שהוא יכול לחתוך, הוא יכול גם לאחות", אומר פרידמן.

ובכל זאת, במשך שנים ארוכות התחום לא התפתח מחוץ לאוניברסיטאות וכמה חברות מסחריות שניסו לפתחו, לא הגיעו רחוק. החסם העיקרי היה להשיג מכשיר שינחה את הרופא בדיוק באיזו מידה להפעיל את הלייזר כדי להשיג איחוי בלי לחרוך. לאחר זמן מה הובן שהרופאים, למרות ניסיונם, אינם יכולים להפעיל את הלייזר לבדם, בגלל ההבדלים הגדולים בין מטופלים שונים ורקמות שונות.

"פיתוח השיטה דורש שילוב של מחלקות שונות - ביו רפואה, פיזיקה, אלקטרו-אופטיקה, מכאניקה וביולוגיה של הרקמות. לפעמים הדברים האלה לא אפשריים מבחינה פוליטית", אומר פרידמן.

עוד חסם של התחום היה פטנט שנכתב ב-1993 ועסק בבקרת טמפרטורה בלייזר. כיוון שהשיטה הזו הייתה תחת פטנט, היא מנעה את ההתקדמות בכל התחום. "השיטה שלנו עוקפת אותו", טוען פרידמן.

הגישה של שרפיקס משלבת את הלייזר עם הדבקים, כך שהריתוך אינו של הרקמה עצמה, אלא של חלבון בשם אלבומין, אשר קיים בדם ואמור לחבר בין שני חלקי הרקמה. "החומר הזה דומה לחלבון של הביצה. כשמחממים אותו הוא נקרש", אומר פרידמן. "הלייזר פותח את הקשרים באלבומין ומאפשר לו להיקשר עם הקולגן, אחד מחומרי הבנייה של הרקמה. השילוב בין האלבומין ללייזר הוא התפתחות של 10-12 השנים האחרונות".

ההתפתחות של הטכנולוגיה הייתה קשורה לשליטה על הפרמטרים של האלבומין - באיזה חומר בדיוק להשתמש, באיזה ריכוז, איך למרוח על החתך, איזה לייזר להפעיל, לכמה זמן ובאיזו טמפרטורה. "המכשיר שלנו מאוד מורכב", אומר פרידמן, "אבל העבודה איתו פשוטה".

מגייסים 6-8 מיליון דולר

היישום הראשון של המוצר יהיה לאיחוי חתכים חיצוניים בעור - וכך מתנהל התהליך: המטופל שוכב מתחת למכשיר הרובוטי והרופא מבצע באופן ידני הצמדה של שתי גדות החתך זו לזו באופן הנראה בעיניו כמאחה באופן הטוב ביותר את החתך. בהמשך, מרססים את החתך באלבומין. הלייזר מוקרן על האזור בצורה שונה מן השימוש המוכר בלייזר - דווקא כקרן מפושטת ולא ממוקדת במקום אחד. ההדבקה נעשית על כל העומק של החתך - בהתחלה מאחים את הקו הנמוך ביותר, אחר-כך סוגרים קצת ושוב מאחים, ואז סוגרים עוד קצת עד שמגיעים לאיחוי המלא של החלק הגלוי של החתך.

האחידות של הקרן חשובה כדי ליצור את האיחוי האחיד. "כך אנחנו יוצרים תוך זמן קצר חתך אחיד, שאיננו דולף, מחומר ידוע ומוכר לגוף, שאיננו רעיל ואין צורך להוציא שוב רכיב שנשאר בתוך הגוף לאחר שהוא סיים את ההחלמה הטבעית שלו". בשלב הראשון, כשהמוצר ייועד לשוק החתכים על פני העור. היתרון העיקרי שלו שיודגש בהקשר הזה, הינו היתרון הקוסמטי. פרידמן מסביר כי בטיפול בחתכים בעומק הגוף יודגש יתרון אחר של הטכנולוגיה - התאמה שלה לניתוחים זעיר פולשניים. בניתוחי מוח היתרון העיקרי יהיה, להערכת החברה, במניעת נזילות ודליפות.

לדברי פרידמן, "אנחנו מתחילים חיצונית מאיחוי חתכים בעור, משום ששם הכי קל לקבל אישורים. אם משהו משתבש, תמיד ניתן לעצור את הכל ולתפור כרגיל". בתחום הניתוחים הפלסטיים האסתטיקה של הצלקת היא כמובן חשובה מאוד ויתרון נוסף הוא שאין צורך בשיפוי ביטוחי - התשלום הוא מכיס הלקוח.

החיסרון של המוצר מול טכנולוגיות אחרות כרגע הוא היותו מעט יותר איטי לשימוש. "אבל הפלסטיקאים מוכנים לעבוד לאט כדי להשיג תוצאה יפה", אומר פרידמן.

את שרפיקס הקים ב-2006 פרידמן, אשר היה ממובילי החברות ETView ו-CardioSense. בין הדירקטורים בחברה נמצאים דוד רובנר, יו"ר ומנכ"ל חברת רובנר טכנולוגיה ולשעבר מנכ"ל ECI; ד"ר שאול אתר, המוביל את אחת מיחידות הטילים של רפא"ל וד"ר מילטון סאוטה, מנתח ריאות. בין מייסדי החברה נמצאים גם ישי אתר, זיו אתר וניר בן צבי. החברה הגיעה לשלב הניסויים הראשונים בבני אדם וההערכה היא כי המוצר הראשון יגיע לשוק בשנת 2010. עד היום גייסה החברה כ-2 מיליון דולר ממשקיעים פרטיים. החברה נמצאת בתהליך גיוס של כ-6-8 מיליון דולר נוספים שיביאו אותה, לדעת פרידמן, עד השוק.