יורובלוף

1. המשריינים בע"מ. דווקא בשבוע שבו איבדה כנראה את הסיכוי להגיע לשלב ההצלבה של היורוליג, התבשרה מכבי ת"א שמקומה ביורוליג לשלוש העונות הבאות מובטח, בלי כל קשר להישגיה במפעל, או בליגה המקומית. נימוקי ליגת הכדורסל האירופית נוגעים בין היתר לאטרקטיביות של הקבוצה שמשחקת תמיד מול היכל מלא, וביכולת שלה לגייס כסף מזכויות שידור. מכבי ת"א, מסתבר, היא עדיין שם גדול בכדורסל האירופי. ואולי הבעיה נעוצה בצמד המילים האחרון: הכדורסל האירופי.

מדובר בענף ספורט שנמצא בדעיכה מתמדת, עד כדי כך שייתכן ולא היה שורד אלמלא גחמותיהם של כמה אנשים עשירים מאוד, בעיקר ברוסיה וביוון. אם הכדורסל האירופי הוא שכונה, הרי שהאנשים שמנהלים אותו הם בדיחה. כל אותם מפעלי "יו" למיניהם (יורוליג, יול"ב קאפ, יורוצ'אלג', יורוקאפ, יורו-לא-מצליח-לעקוב) נותרו ברמה נמוכה של כדורסל ומבטאים בעיקר אינטרסים ואינטריגות ולא הישגים ספורטיביים, לרווחתה של מכבי ת"א.

יהיה מי שיאמר שמוטב כך, שהרי מכבי בתור הקבוצה הפופולארית, העשירה והמעוטרת בכדורסל הישראלי, צריכה להמשיך ולייצג אותנו. כדוגמה הם יכולים להביא את הפועל חולון, הקבוצה שבהתאם להשגה מהעונה שעברה, הייתה אמורה לייצג את ישראל במפעל האירופי הבכיר. מצד שני, מול הטיעון הזה עומדת רוח הספורט באשר היא.

אפשר להשוות את הסיטואציה לסצנת הכדורגל המקומית. ברור לכל כי ערב של חצאי גמר גביע המדינה באצטדיון ר"ג, שאליו יעפילו שתי התל-אביביות, בית"ר ירושלים ומכבי חיפה, הוא פצצה של צבע ורייטינג, אם כך למה שלא נקבע מראש שאלה תהיינה ארבע הקבוצות הקבועות בחצי גמר הגביע? בשביל מה אנחנו צריכים את כל אותם "סיבובי ט'" שיביאו חלילה לחצאי גמר בהשתתפות עירוני אשקלון או הכח עמידר? התשובה היא כמעט נאיבית, אך עדיין ברורה מאליה לכל אוהד כדורגל או כדורסל - אותה רוח נעימה שהופכת כל אירוע ספורטיבי למשהו גדול בהרבה מסך כל יכולותיהן המקצועיות של משתתפיו. תראו איזה כיף היה השבוע בחצאי גמר הגביע בכדורסל גם בלי מכבי ת"א.

אפילו מפעל הספורט הגדול של הצ'מפיונס ליג, זה שספג לא מעט ביקורת בשל היותו בלתי שיוויוני בעליל (מתעדף את הליגות הגדולות), נאלץ להתפתל כהוגן לפני שאפשר לליברפול, שזכתה בתואר האירופי בגמר הדרמטי מול מילאן ב-2005, להשתתף בסיבוב המוקדמות הראשון של הצ'מפיונס ליג בעונה לאחר מכן, למרות שהגיעה רק למקום החמישי בפרמיירליג.

אז מכבי ת"א תרשום עוד עונה באירופה. השאלה היא עד כמה היא תוכל למשוך את העניין הציבורי במשחקיה, שכן אפשר לעבוד על פקידי היורובלוף, אבל דווקא במדינת הישראבלוף, הצרכנים לא אוהבים להיות פראיירים: המשחק שיהיה אולי משחק ההדחה של מכבי מאירופה, מול ריאל מדריד, הגיע בקושי לרייטינג סביר של כ-15%. זה מספר סביר למי שמהמר על פיינל-פור עתיר רייטינג, אבל לא יספיק בעונה הבאה בכדי לגרום לזכיינים לשלם, בטח לא בעת משבר כלכלי.

עם כל מערכת יחסי הציבור המשומנת שלה, עלולה מכבי ת"א למצוא את עצמה החל מהשנה הבאה, כשהיא שם גדול יותר באירופה מאשר בישראל...

אולי יש בזה גם סוג של הישג. לפחות נוכיח לפקידי היורוליג שלא כולנו מטומטמים כפי שהם סבורים.

2. פוליטיקה היא חלק מהמשחק. שחר פאר לא תשחק השנה בדובאי. על רקע אי מתן ויזות שיאפשר לה כניסה למדינה באיחוד האמירויות. זה אולי מרגיז, אבל אני מודה שאותי זה מרגיז מעט פחות מאשר את חלק מהקולגות הצדקניים שלי. נתחיל בנימוק לפיו אסור לערבב ספורט ופוליטיקה. באמת? הפוליטיקה שנלווית למשחקים היא התבלין הטוב ביותר להתמודדות הספורטיבית. המשחקים של בית"ר ירושלים מול הפועל ת"א או בית"ר מול סכנין, הם בין הבודדים שמצליחים לעורר עניין בציבור. כך גם בעולם, המשחקים בין סלטיק לריינג'רס בסקוטלנד, ריאל מדריד וברצלונה, הולנד מול גרמניה, ועוד.

אפילו בטניס, עולם שבו הזהות האזרחית של המתמודדים היא בעלת חשיבות פחותה, זה קיים. רפאל נדאל חגג את הזכייה באליפות ווימבלדון עם דגל ספרד. מארי הסקוטי החליף את הנמן כטניסאי המסוקר ביותר בבריטניה רק בגלל הסיכוי הקלוש שיביא למולדתו תואר גראנד סלאם. ואפילו בישראל נשמעו הצופים במרכז הטניס ברמת השרון כמו אוהדים במשחק כדורגל בהתמודדויות גביע הדייויס והפדרציה האחרונות.

אתם יודעים מה, עזבו אתכם מספורט. כמה אנשים שאין להם עניין בקולנוע, רוצים ש"ואלס עם באשיר" יזכה באוסקר רק כדי להראות לגויים שעם ישראל עוד חי? המלחמה האחרונה בעזה, מוצדקת ככל שתהיה, סיפקה לעולם תמונות זוועה שאליהן לא נחשפו צופי הטלוויזיה בישראל. קל לפטור את הגל האנטי-ישראלי במילה "אנטישמיות", אבל הזעם התורכי שהדהים אותנו לאחרונה (אפילו במישור הספורטיבי), או הסירוב של דובאי לארח טניסאים מישראל, צריכים להבחן גם על רקע תמונת המלחמה שנראתה על המסכים ברחבי העולם. האם אנחנו היינו ששים לארח ספורטאים ממדינה שהיתה, נניח, טובחת בקהילה היהודית שבתחומה?

אפשר לצקצק בשפתיים עד מחר, אבל בעוד אנחנו בישראל ראינו מלחמה "נקייה" יחסית, ראו ברחבי העולם טבח באזרחים. אפשר להתקומם נגד ההצגה הזאת של ישראל, אבל אי אפשר שלא להבין את השפעותיה. גם אני במקום מארגני הטורניר בדובאי לא הייתי נותן לטניסאים ישראלים לדרוך על המגרש שלי.

3. אירוע שלא התקיים מעולם. והערה קטנה לסיום על דרבי גדול-קטן במיוחד. השבוע התקיים דרבי תל-אביבי שבמהלכו ניצחה הפועל את מכבי 0-2 ועלתה לשלב הבא בגביע המדינה. אל תרגישו רע אם התעדכנתם במקרה בתוצאה רק למחרת, או אפילו אם לא ממש שמעתם על זה עד עכשיו. ככה זה כשערוץ חמדני בתשלום רומס בעזרתו של רגולטור רופס את אחד המפעלים העממיים שעוד נותרו בספורט הישראלי.