לא רק קרנבל

הארמון העתיק מהמאה ה-18, על קו המים של הגרנד קנאלה, היה בבעלות חברת פיאט עד שב-2005 קנה אותו איל ההון ואספן האמנות הצרפתי פרנסואה פינו, שרצה להקים מוזיאון משלו לאמנות עכשווית. פינו שכר את האדריכל היפני טדאו אנדו, שהתאים את הארמון הקלאסי המפואר לאמנות שנות האלפיים, והותיר ללא פגע את החלקים החיצוניים, גרמי המדרגות, המעקות, הרצפות והתקרות המדהימות.

אם ציפינו להציץ לאוסף האמנות הפרטי של פינו, הכולל יצירות של רותקו, ג'ף קונס וטקאשי מורקמי, נכונה לנו אכזבה קלה. אך במקומו, בחודשים האחרונים ועד ל-22 במארס תופסת את המקום תערוכה המוקדשת ל"אמנות איטלקית בין מסורת למהפכה", משנות ה-60 ועד היום, תחת הכותרת "Italics" (משחק מילים עם המושג המתייחס לאותיות נטויות).

חלק מהעבודות מעולות וחלקן פחות, אך הטיול בין חדרי הארמון ומעבריו מרתק. הוא פותח צוהר להלכי רוח באמנות האיטלקית ומאפשר לגלות מגוון של סגנונות, קשרים ודיאלוגים סמויים בין אמנים בני דורות שונים.

מרשימה במיוחד עבודתו המצמררת של מאוריציו קטלאן "All", משנת 2008, המוצבת (או שמא יש לומר "מונחת") באולם הכניסה. גם בלי לרכוש כרטיס תוכלו להעיף מבט אל תשעת גושי השיש הלבנים, המפוסלים כגופות אדם בגודל טבעי עטופות בד, שכובות בשורה ישרה, במרווחים קבועים, ומעלות מחשבה על חיים ומוות, חומר ורוח, ועל כוחה של האמנות לגעת בכל אלה.

במבט מלמעלה מבחינים בקווי המתאר של הגופות המכוסות. ביד אמן הצליח קטלאן להפוך את השיש הכבד לבד קליל ומרחף, שתחתיו ניכרים רישומי הרגע שבו קפא הגוף - בתנוחת שינה, התרגעות או התכווצות. על הבטן, על הגב או עם יד תחת הראש ורגל מקופלת. בן-רגע הגופות הופכות לאנשים שיש בהם כוח חיות, שיש להם אופי ואישיות, גם אם הם נסתרים מהעין. המבט במראה האיקוני האחיד והמטשטש, חסר הזהות, מפנה את מקומו לצער ולתחושת החמצה שמביא איתו המוות. ועל הקשר בין מוות לוונציה אין צורך להכביר מילים.

"Italics" פלאצו גרסי, קמפו סן סמואלה, ונציה. www.palazzograssi.it