עורו אחים

לא מתנשא על צופי "האח הגדול VIP". מי שרוצה להעביר כך חודש - שיבושם לו

א. מובן שלא ראיתי ושאינני מתכוון לראות את האח הגדול VIP. אחד מאתרי האינטרנט הגדולים פנה אליי השבוע בהצעה לשמש כ"פרשן-על לענייני האח הגדול VIP". אין סכום כסף שיושיב אותי מול החרא הזה, עניתי. האמת שיש סכום כזה, מן הסתם, ובטח בזמנים כאלה של קיצוץ במשכורות, אבל האיש מאחד מאתרי האינטרנט הגדולים אפילו לא ביקש לשמוע אותו.

זה עידן האינטרנט בשבילך, בייבי: תמיד יש מישהו שיעשה את זה יותר בזול. ואם הם לא ימצאו מישהו שיעשה את זה יותר בזול, הם ייקחו מישהו שיעשה את זה בחינם.

אולי הייתי צריך לקחת את הכסף, חשבתי אחרי שהמשא ומתן גווע בתום שני חילופי מסרונים, אבל כשקראתי ביום שני באתר אינטרנט גדול אחר את המשפט הבא - "ברגע השיא של התוכנית, עם כניסתו של אמיר פיי גוטמן לווילה (...)" - ידעתי שצדקתי ושבאמת אין סכום כסף שיושיב אותי מול הדבר הזה. אם כניסתו של זה לאנשהו היא שיא של משהו, בבקשה אל תספרו לי על הרגעים הקטנים. יש סבל שהוא כבד מנשוא.

ב. כאחד שאין לו טלוויזיה אני יכול להשקיף מבחוץ על הצופים, כמו במין גרסה למשל המערה של אפלטון: אני לא רואה טלוויזיה, ובכלל זה את תוכניות המציאות בטלוויזיה, אבל אני רואה אותם, אתכם, מגיבים לה, מתעסקים בה ומתעמקים בה.

הכול בא בגלים, ושום גל לא נושא מזכרת. על כורחי אני נגרר ללמוד בכל פעם על דמויות חדשות שצנחו, ושממשיכות לצנוח, אל עולמם המוזר והמעניין של צופי הטלוויזיה, ישויות חצי מיתיות ששמן נישא בפי כול ומעלליהן מסופרים סביב כל המדורות. הם מגדירים את עצמם ואת האחרים לפי הדמויות האלה, שהיום הם פה ומחר הם גם פה, אבל כבר לאף אחד לא אכפת. "הוא מין דן מנו כזה", אמרה לי פעם מישהי על מישהו, כאילו שזה אומר הכול, או משהו בכלל. הנהנתי. אולי מחר יאמר לי מישהו "הוא מין אמיר פיי גוטמן כזה" ושוב אהנהן.

ותמיד יש דבר שמצחיק אותי נורא: ההתנהגות הקולקטיבית ביום שאחרי הגמר הענק, העצום, החד-פעמי, שהצדיק שידור מיוחד בן ארבע שעות מכמה מוקדים ברחבי הארץ. לא משנה מה הייתה התוכנית, היום שאחרי הוא תמיד יום של מבוכה משותפת: אין במה להתעסק פתאום, וזה כשלעצמו תמיד קצת מביך, אבל גדולה יותר היא המבוכה הנובעת מהכרה פתאומית: רגע, בזה התעסקנו? הרי אנשים חושבים אנחנו, איך נסתתרה בינתנו עד כדי כך ששקענו אל תוך המדמנה העכורה הזו והשתכשכנו בה. רק עכשיו, כשאנחנו מגיחים ממנה, אנחנו רואים עד כמה דלוחים המים, עד כמה הוכתמנו בג'יפה.

זה מזכיר לי סיפור מהילדות בפתח תקווה. אני והחבר הטוב שלי דאז אריק זרקנו שקיות מים על הילדים מהבניין ליד, חלק ממלחמת כנופיות ארוכה ועקובה מדם שלא זה המקום לספר עליה. בלהט הקרב אמרנו להתחכם, ולכל אחת משקיות המים הוספנו כמות נאה של נוזל מסוג שתן שאותו תרמנו במקום. אחת מהשקיות פגעה בול באחד מחברי הכנופיה היריבה, והוא כולו נשטף מרגל ועד ראש. על מנת שלא לאבד את שאריות כבודו העצמי, התבדח הפרחח: תודה רבה על מקלחת נעימה, אמר, בדיוק היה לי חם. הוא מרח את הנוזל על כל גופו, ושככה יהיה לי טוב אפילו טעם חלק ממנו.

זה בדיוק מה שקורה לכולם אחרי שנגמרת עוד עונה, עוד תחרות, אחרי שמוכרז עוד מנצח גדול ועוד שיא רייטינג נשבר. וזה יקרה לכם שוב בעוד חודש, כשייגמר האח הגדול VIP. עכשיו אתם נהנים, יש משהו חדש שאפשר להתעסק בו ולהתמרח בו, ואלוהים עדי שבאופן עקרוני לא הייתי מתנגד לדעת מה עושה שימי תבורי בכל רגע נתון, אבל דווקא עכשיו, כשכל העניין רק בתחילתו, אני מפציר בכם ללמוד ממה שקרה לפני שנים לאותו פרחח פתח תקוואי: לא להתמרח בפיפי.

והם עוד רצו שאני אהיה "פרשן על" של הדבר הזה.

ג. לפחות דבר אחד בטוח. כל עוד העניין הזה עם האח הגדול VIP ממשיך, לא תפרוץ מלחמה. חמאס יכול להמשיך ולהתחמש עד הגמר הגדול. אחר כך נתפנה להיכנס בהם עוד קצת, ונכריז על ניצחון שייתן מספיק זמן לפרומואים של העונה השלישית. גם הפוליטיקאים יכולים לשמוח. גם להם יניחו עכשיו בשקט.

ד. ומעניין לעניין באותו עניין בערך. אני קורא עכשיו ספר נחמד, "אין מחיר לחופש" מאת טום הודג'קינסון, מניפסט בזכות חיים של בטלה ושמחה ומעין מדריך פילוסופי המורה את הדרך לשם, עם עצות כמו להפסיק את המירוץ, לפתח תחביבים, לצרוך פחות, לבלות יותר עם חברים, להיות יותר בטבע, לא לקנות ביותר מדי תשלומים, לראות פחות טלוויזיה, להפסיק לדאוג כל הזמן וכדומה. לא שום דבר אקזוטי מדי עבור העלוב שבעיתוני הנשים, ועדיין חביב ביותר. לשמחתי, גיליתי שמבלי דעת כבר עליתי לבד על חלק מהשיטות, ואכן נדמה לי שביחס לכלל האנושות אפשר לומר שאני די שמח בחלקי בסך-הכול. החיים הם מה שקורה לי בזמן שאני לא עסוק בלתכנן תוכניות אחרות, כמו שלא אמר ג'ון לנון, וככה אני אוהב את זה.

אבל יש בספר מוטיב העובר כחוט השני בין העמודים ושמעצבן אותי לאללה, וזה היחס של הסופר אל רוב האנשים. אלה שעובדים שעות ארוכות מדי בעבודות משעממות למדי ושאף פעם אין להם די. בעצם, אלה כמעט כל האנשים. אלה שאין להם הרבה תחביבים. לפי הספר, הם, כל האנשים הרגילים האלה, כולם טמבלים, עבדים מרצון וצרכנים בכפייה; העבודה חסרת תוחלת; ואלה שיש להם קריירות הם אידיוטים רעי לב, שהנאתם היחידה היא לרדות באידיוטים אחרים. כל מי שלא חותך מהמירוץ ושעובר לגדל עגבניות בכפר הוא חמור גרם, וכולם יחד המון נבער. כולם עבדים, אני מיוחד. מי שעובד במחלקת קידום מכירות או שימור לקוחות או תמיכה טכנית, מי שמחתים שעון, מי שלובש מדים של מקום עבודה - כל אלה הם טמבלים גמורים.

ה. אין הרבה דברים שמרגיזים אותי יותר מהתנשאות על ההמון, שהיא הרבה פעמים מנת חלקם של אלה שראו את האור, איזה אור שלא יהיה. גם אני ראיתי כמה אורות וגם חטאתי בהתנשאות הזו לא פעם בעצמי, אבל הפסקתי כשהבנתי שגם אני בהמון. אולי לא בהמון של צופי הטלוויזיה, אבל אני בהמון המונים אחרים, ונמאס לי שמכלילים אותי ושמתנשאים מעליי. ומה ששנוא עליי איני עושה לחבריי. האנשים שקמים מוקדם ושעובדים קשה בעבודה שהם לא מתים עליה, הבוס שלהם צועק עליהם, הם צועקים על מי שאפשר, אחר כך רצים עם הילדים, הולכים לקניון, מתיישבים מול הטלוויזיה - הם לא המון נבער חסר פנים. הם כמוכם וכמוני, הם אתם ואני. כולנו מיוחדים גם כשאנחנו עושים בדיוק את אותם הדברים כמו האחרים, ולאף אחד אין זכות להתנשא מעלינו, אפילו אם אין לו עבודה מסודרת.

אנחנו אלה שבזכותם העולם ממשיך להסתובב, בזכות עמל יומנו. יום יום אנחנו מעלים את השמש שתזרח ומשכנעים את הרוח לנשוב. הציפורים? הן עפות בזכותנו. האוניות? אנחנו הרוח במפרשיהן. אנחנו האש והמים ובלעדינו לא היה פה כלום. אנחנו השירות ואנחנו התמיכה, אנחנו המוקד, אנחנו המחלקה הטכנית, אנחנו ההנהלה.

ו. אני לא מתנשא על אף צופה של האח הגדול VIP. מי שרוצה להעביר ככה חודש, שיבושם לו. ובכל זאת, קצת חבל; בנאדם, אתה הלב הפועם והרוטט של היקום כולו, אין הגבלה ליכולותיך ולכישוריך. בנאדם, אתה הרי מעלה את השמש, מסובב את העולם וגו', ראה סעיף קודם - אתה לא יכול לחשוב על משהו טיפה פחות מטומטם להעביר איתו את הזמן הזה שלך?

הרהור

כל עוד האח הגדול ממשיך, לא תפרוץ מלחמה. חמאס יכול להתחמש עד הגמר הגדול. אחר כך נתפנה להיכנס בהם.

http://dror.notes.co.il