ד"ר אתי פירק, המדענית ששווה עשרות מיליוני דולרים: "זה נשמע מצחיק להגיד 'המצאתי תרופה לסרטן אבל אז חברת ענק גנבה לי אותה'"

הידיעה הפתיעה את סקטור הביומד בישראל ואפילו את המקורבים. מכון ויצמן עשה זאת שוב. בדצמבר 2007 הגיע המכון לפשרה בתביעת ענק נגד חברות הענק ImClone ובריסטול מאיירס. התשלום הראשוני שקיבל המכון הוא 120 מיליון דולר, ובהמשך, המכון יהיה זכאי לתמלוגים של 3% ממכירות תרופת ה-Erbitux, המגיעות ליותר ממיליארד דולר בשנה.

המכון לא פיתח את המוצר, לא מיסחר אותו ולא התעניין בו עד שהוגשה התביעה. הוא בכלל לא ידע שהתרופה שייכת לו. ImClone ובריסטול מאיירס עמלו בשנים שלפני התביעה כדי להביא את המוצר לשוק, והוא אפילו כיכב בשערוריית שימוש במידע פנים, שאחת מהמורשעות בה, כוהנת הלייף-סטייל מרתה סטיוארט, נכנסה בעטיה לכלא וגם השתחררה. רק אחרי כל זה, הגיע המכון וקטף את הדיבידנד שלו.

כמקובל בהסכמים, מכון ויצמן מקצה למדעניו 40% מהזכויות בקניין הרוחני שהם יוצרים במסגרתו, כך שבכל פעם שהמכון מתעשר, נולדים גם מיליונרים חדשים. אחת מהמתעשרות מן ההסכם הזה (יחד עם פרופ' מיכאל סלע וד"ר אסתר הורביץ - ראה מסגרת) היא ד"ר אתי פירק.

עשרות מיליוני דולרים נכנסו עד כה לכיסם של כל אחד מן המדענים, והם צפויים עוד לקבל הכנסות מהפטנט עד פקיעת תוקפו ב-2018.

מדענים שהופכים למיליונרים, שונים בדרך כלל מעשירים אחרים. הם ממשיכים להתלבש בצניעות, לדבר בשקט, נמנעים ממסיבות גדולות וראוותניות ולא משחקים גולף. את פירק, תפס העושר כשכירה בחממה הטכנולוגית מיט"ב שבקריית שמונה, בתפקיד ניהול ביניים בו התמידה במשך שנים רבות. גם לאחר שהפכה למיליונרית, היא המשיכה בדיוק באותו התפקיד, עד שהנסיבות החליטו אחרת.

בין הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב, שם היא לומדת היום פילוסופיה לתואר שני, היא לא נראית יוצאת דופן, אולי רק טיפה יותר מבוגרת. "אני לא רוצה להיראות אחרת. כיף לי להיראות כמו כולם", היא מצהירה בראיון ראשון ובלעדי ל"גלובס". "זו אחר הסיבות שלא רציתי להשיג פרופסורה. שיקראו לי פרופסור? אז לא אוכל להיות סטודנטית מן המניין".

איך זה להפוך בן-לילה משכירה למיליונרית?

"לא רע. כל שלושה חודשים, כשיוצא הדו"ח הכספי של אימקלון, נכנס לי סכום נאה לעו"ש. המצב הכלכלי שלי השתנה לגמרי, אבל לא שיניתי שום דבר באורחות חיי. לא החלפתי אוטו ולא בית. אמנם לבן שלי קניתי ג'יפ, כי הבנתי שבגיל הזה, זה מה שיעשה לו טוב בחיים. ביום ההולדת שלי בעלי אמר לי: 'את יודעת, אנחנו יכולים לבלות לילה במלון הריץ בפריז'. אז עשינו את זה, אבל לא צריך יותר מפעם אחת. זה כיף לדעת שאתה יכול לקנות הכול, אבל בפועל זה פשוט לא קרה".

הכסף גרם לאנשים להתייחס אלייך אחרת?

"כן. בהתחלה אנשים לא היו מודעים לזה, כי לא השתניתי. גם לא אמרתי כלום, כי זו נשמעת כמו קלישאה נוראית. 'היי, המצאתי תרופה לסרטן וחברת ענק גנבה לי אותה'. לא צריך הרבה כסף כדי לחיות, אבל הוא נותן לי שקט נפשי. הוא מאפשר לאדם להשמיע את הקול שלו ולא להיות תלוי באחרים. כך שלא נכון להגיד שכסף לא קשור לאושר, הוא קשור".

"הצדק יצא לאור"

החלק של פירק בתביעת הענק התחיל במייל שגרתי ויומיומי. "ד"ר עינת זיסמן, מנהלת הפיתוח העסקי בידע, חברת מסחור הטכנולוגיות של מכון ויצמן, שלחה לי כתבה שבה מתוארת עסקת ענק בתחום הביוטק - רכישת זכויות הפיתוח של הארביטוקס מאימקלון. חשבתי שהיא שולחת לי אותו סתם מתוך עניין. הכרתי את העסקה, ידעתי שזה התחום שלי, אבל תמיד אמרתי - כנראה שפשוט לא היינו ראשונים.

"פתאום אני פותחת את הפטנט של אימקלון ורואה את הטבלאות שאני הכנתי, ממש כמו שציירתי בעצמי. הן היו דומות כל-כך, שלרגע חשבתי שפתחתי את הקובץ הלא נכון". זה היה מספיק בשביל חברת ידע, שהחליטה - יוצאים למלחמה.

המשפט התרחש ביוני 2006. "תביעות כאלה מסתיימות בדרך כלל ללא משפט, אומרת פירק, "אבל כאן כולם החליטו לקחת את זה עד הקצה. ארביטוקס היא התרופה המאושרת היחידה של אימקלון ובעיקר על בסיסה היא נרכשה לפני מספר חודשים על-ידי Eli Lilly ביותר מ-6 מיליארד דולר. המכון החליט לא לוותר. זה הפך למשפט הראווה של התחום".

פירק מצאה את עצמה משודרגת בן-לילה ממנהלת בחממה בישראל לעדת מפתח במשפט תקדימי של מאות מיליוני דולרים. צוות עורכי-הדין של מכון ויצמן שכר סוויטה בשדרה החמישית במנהטן, שם עסקו יומם ולילה עורכי-דין מובילים בתחום בעריכת פרזנטציות, הכנת עדים וחיפוש חומר. "זה היה חמ"ל. כל היום הם היו שותים משקאות אנרגיה ועובדים עד 1-2 בלילה", היא אומרת. "עורך-הדין שלנו, ניקולס קיימברידג', הוא סמל לאיך עורך דין צריך להתנהג. הוא הציג אצילות בתוך כל הנכלוליות".

פרופסורים מרחבי העולם הגיעו לניו-יורק כדי לתת חוות דעת מדעיות. בית המשפט התמלא במומחים לקניין רוחני ובנציגי חברות המסחור של כל האוניברסיטאות. פירק דווקא נהנתה מהתהליך, מהאדרנלין, מהמשמעות ומהחשיבות. "אמנם, הם ירדו לפרטים, הציקו, ניסו להעליב. אמרו לי 'אם המצאת כזו המצאה, איך את לא פרופסור, איך המכון ויתר עלייך'".

שאלה נוספת שעלתה במשפט היא איך יכול להיות שמכון ויצמן מתעורר דווקא עכשיו, רק כשיש בעניין כסף. "עניתי בשליפה - 'לא יכול להיות שכאן בארה"ב, אנשים חושבים שיש רע בכסף כשאתה משיג אותו בדרכים צודקות?"

בספטמבר 2006 יצא פסק הדין "שלא רק שהוסיף אותנו לרשימת הממציאים בפטנט, אלא גם סילק משם את כל האחרים", אומרת פירק בסיפוק. מכון ויצמן הכין עצמו לערעור ארוך, שהיה עשוי להימשך שנים. למרבה ההפתעה, אימקלון החליטה להתפשר.

"אחרי קבלת פסק הדין, יצאתי מבית המשפט והסתובבתי לבדי ברחובות ניו-יורק בין בנייני הענק ואמרתי לעצמי: הנה, אנחנו יכולים להתמודד גם מול כל המנגנון הזה, חברות התרופות הגדולות, עורכי הדין המפולפלים, הלובי שהן יכולות להפעיל כתאגידים אמריקניים. יש משהו מרגיע ברמה האנושית בכך שגם מול כל זה, הצדק יכול לצאת לאור", אומרת פירק.

גרסאות מנוגדות

הרבה דברים בחיים של פירק קרו במקרה. את לימודי הכימיה שלה החלה בירושלים אך בעלה, אז החבר, קיבל הצעה ללמוד וטרינריה בבריסל. פירק נסעה איתו והשתלבה במעבדתו של פרופ' כריסטיאן דדו, זוכה פרס נובל. התחום בו עסקה היה נוגדנים לסרטן והניסיון לחבר אליהם תרופה - בדיוק התחום שעליו עבד סלע במכון ויצמן.

"יום אחד הגיע סלע לבקר בבריסל ודדו השוויץ ב'קשר הישראלי' במעבדה שלו. הוא ראה את העבודה שלי ואמר: 'תבואי מיד לארץ'". מסלול הקידום היה מואץ: בשנת 1984, בגיל 27, כבר היו לפירק בנוסף לילד אחד, גם דוקטורט ועבודת מחקר, שפורסמה בכתב עת מוביל. "במהלך חמש השנים הבאות, פיתחנו את הרעיון הבסיסי של הארביטוקס".

נקודת המוצא לרעיון הייתה כי יש קולטן - מעין מנעול על התא המאפשר כניסה רק לחומרים המתאימים לו במדויק בצורתם - המתבטא רק על תאי סרטן ולא בתאים רגילים. באמצעות הנדסה גנטית, ניתן להפיק נוגדן אשר נקשר באופן ייחודי לאותו קולטן, כלומר נקשר אך ורק לתאים סרטניים. אם מחברים לאותו נוגדן גם חומר רעיל, למשל תרופה כימותרפית, הרי שכשהוא מתחבר לתאים הסרטניים הוא מוביל אליהם ורק אליהם את הרעל, בלי לפגוע ביתר התאים.

כאן התחילו שורשי המחלוקת שהגיעה לביהמ"ש - לתוך התמונה הזו צריך להכניס מדען ישראלי נוסף, פרופ' יוסף שלזינגר, כאמור האיש שהביא לימים את הפטנט ממכון ויצמן ל-Imclone, והיה עד הגנה עיקרי של החברה.

הטענה של פירק היא שאמנם, העבודה של שלזינגר הראתה שניתן לפתח את הנוגדנים הללו, אבל הוא לא חשב להפוך את זה לתרופה. שלזינגר כאמור טען במשפט כי ההמצאה הייתה שלו מלכתחילה. את תגובתו לכתבה זו לא ניתן היה להשיג.

כיצד גילה המכון כי הפטנט בעצם שייך לו? כרגיל, באופן מקרי, ועם זווית ישראלית נוספת. אחד הפטנטים החשובים האחרים בתחום השימוש בנוגדנים מהונדסים גנטית שייך לישראלי פרופ' שמואל קבילי. אימקלון רצתה לתקוף את הפטנט של קבילי שנמצא בידי ג'ננטק, ולשם כך הייתה צריכה את הנתונים המקוריים של מחקרי הארביטוקס. "הדור החדש באימקלון לא ידע כלום על המקורות של הפטנט", מספרת פירק. "הם פנו למכון ויצמן ובתמימות ביקשו את הנתונים המקוריים של המאמר. חמש דקות אחרי זה התעוררו במחלקה המשפטית של אימקלון והבינו שנעשתה טעות. הם התקשרו למכון ואמרו 'לא משנה, כבר לא צריך', אבל כדור השלג התחיל".

אני עדיין שכירה

אחרי התקופה במכון ויצמן והרבה לפני שפירק הפכה למיליונרית, היא עזבה את מכון ויצמן, שוב בעקבותיו של בעלה. "הוא וטרינר עופות וקיבל אחריות על משקי העופות בכל הצפון. ראיתי בכך הזדמנות לעבור לצד העסקי". פירק ניהלה חברה בחממת ניות ביקנעם, ובהמשך מונתה למנהלת הטכנולוגית של חממת מיט"ב בקריית שמונה. היא הייתה מזוהה כיד ימינו של צביקה רובינשטיין, מנכ"ל החממה לשעבר. כשהוא עזב, גם על תפקידה בחממה ירד המסך.

הסיבות למתיחות בין רובינשטיין לבין בעלת השליטה בחממה, ביומדיקס, מגוונות וגם כאן יש הבדלי גרסאות. מבחינת פירק, בכל מקרה, מדובר בסוף עצוב: "השקעתי במיזם הזה חמש שנים מחיי. היה לנו חלום להקים בגליל מרכז מפואר, מקביל למה שנבנה סביב מכון ויצמן ברחובות".

יכולת להשקיע בעצמך בחממה זו או באחרת, ולהפוך לבעת המאה.

המחשבה מטרידה אותה. "צריך לדעת להפריד. הייתי שכירה במיט"ב. אי אפשר להיות גם המקצוען, גם הפילנטרופ וגם איש העסקים. אסור לעשות את זה, זה לא נכון".

מה הלאה מבחינתך?

"אני בוחנת השתלבות במיזם חדש, גם הוא עם מטרות מרחיקות לכת. גם במקרה הזה אהיה שכירה ולא משקיעה".

יד המקרה של פירק

אתי פירק התחילה את הקריירה האקדמית שלה בלימודי כימיה באוניברסיטה העברית.

את האוניברסיטה עזבה בעקבות נסיעה של בעלה לבריסל, שם השתלבה במעבדתו של החוקר, זוכה פרס נובל פרופ' כריסטיאן דדו באוניברסיטת לויבאן לה נוס בבריסל.

בביקור של פרופ' מיכאל סלע באוניברסיטה בבריסל, הוצג לו ה"קשר הישראלי" של המעבדה וסלע, שהתלהב מעבודת המעבדה ומפירק ביקש - בואי הביתה.

פירק שימשה כחוקרת במכון ויצמן במעבדתו של סלע במשך שמונה שנים, במסגרתן הייתה שותפה לכתיבת המאמר שעמד בבסיס תביעת הארביטוקס.

בעקבות החלטה משפחתית לעבור לצפון שימשה מנהלת שיתופי פעולה מחקריים בקומפיוג'ן ובהמשך ייסדה וניהלה את חברת Innovo Biotechnologies בחממת ניות.

צביקה רובינשטיין גייס אותה כיד ימינו בתפקיד מנהלת טכנולוגית בחממת מיט"ב בקריית שמונה.

במהלך כהונתה בתפקיד זה במיט"ב קיבלה פירק את הטלפון הגורלי והפכה לעדת מפתח במשפט הארביטוקס.

לאחר הניצחון במשפט המשיכה בתפקידה במיט"ב.

בעקבות שינויי בהנהלת מיט"ב עזבה פירק את החממה.