האם על הנגיד לוותר על מעמד יועץ

ביוני 1952 פרש שר האוצר הראשון, אליעזר קפלן, מתפקידו, על רקע מצבו הבריאותי. לדוד הורוביץ, מנכ"ל משרד האוצר, ובמידה רבה גם בעל העוצמה בו, היו תקוות כי דוד בן-גוריון ימנה אותו לשר האוצר הבא. אולם לוי אשכול הועדף על פניו. הורוביץ פרש ממשרד האוצר, וחיש מהר גויס למשימה של הקמת בנק מרכזי למדינת ישראל.

חוק בנק ישראל, כפי שאישרה הכנסת בשלהי 1954, הוא תולדה של עבודה מקיפה ויסודית שביצע הצוות הבכיר שעמל עליו. התוצאה הסופית של חוק בנק ישראל הייתה תפורה, עם זאת, למידותיו של הורוביץ, שהיה ברור כי יעמוד בראש הבנק המרכזי.

הורוביץ, המאוכזב מאי מינויו לשר אוצר, ביקש להעניק לנגיד הבנק מעמד של שר. על מכונית השרד שלו התנוסס המספר 120 עם סמל המדינה, ותנאי העסקתו הוצמדו לשרי הממשלה. ברבות הימים עלה שכרם של עובדי בנק ישראל והתנתק משכר עובדי המדינה, ושכר הנגיד נמוך משכרם של בכירים רבים במוסד שעליו הופקד.

אך לחוק בנק ישראל הוכנס סעיף נוסף וחשוב יותר, שיש לו קשר למעמד האישי של הנגיד, אולם אין לו מקבילה במדינות המפותחות - הנגיד ישמש כיועץ כלכלי לממשלה.

במהלך השנים הייתה לתפקיד היועץ הכלכלי משמעות עצומה, ואין לתאר את המדיניות הכלכלית בישראל ללא התפקיד החשוב שמילאו הנגידים ומחלקות המחקר של בנק ישראל לדורותיהם. אלא שאליה וקוץ בה - תפקיד היועץ הכלכלי שבו השקיעו הנגידים והבנק מאמצים ומשאבים גדולים, הסיח את הבנק המרכזי ממה שנתפס היום כעיקר תפקידו: הבטחת יציבות המחירים ויציבות פיננסית.

חוק בנק ישראל היום שונה מהחוק המקורי בכמה סעיפים חשובים, שהעיקרי ביניהם הוא האיסור לממן את גירעונות הממשלה (חוק אי-ההדפסה משנת 1985). לו היו נגידי הבנק עד שנת 1985 משקיעים את רוב מרצם בתיקון החוק וברפורמות מוניטריות, שהיו מאפשרות לבנק ישראל עצמאות אמיתית וכלי מדיניות נאותים, ייתכן שהיינו חוסכים מעצמנו את תקופת ההיפר-אינפלציה ואובדן הצמיחה.

משרד האוצר הוא גוף מקצועי המושפע מפוליטיקה ומאינטרסים שונים. המהירות שבה מתחלפים בארץ שרי אוצר מחייבת שלטון של ראשי אגפים דעתנים וחזקים. במצב זה נדרשים איזונים ובלמים בדמותו של בנק מרכזי עצמאי ונחוש, שאינו חלק מן הסביבה הפוליטית, אשר מביא עמדה מקצועית ועדכנית, ולעיתים אחרת.

יתר על כן, משרד האוצר היה חסר בסיס מחקרי ומקצועי כמו זה שסיפקה מחלקת המחקר של הבנק המרכזי לנגידים השונים. נגידי הבנק ניצלו את תפקיד היועץ הכלכלי, מי פחות ומי יותר, כדי להשפיע באופן מכריע על מדיניות התקציב, על הרפורמות הכלכליות ועל התוויית מדיניות בכלל. לא אחת פרצו ויכוחים מרים בין שר האוצר לנגיד ובין שני המוסדות שבראשם עמדו.

בשנים האחרונות נדמו קולות הקרב בין משרד האוצר לבנק ישראל, למעט בנושא שכר עובדי הבנק. הורדת האינפלציה מסדר היום וניודו של שער החליפין הקהו את האמוציות והוויכוחים האידיאולוגיים, וטוב שכך. נראה היה כי שיתוף הפעולה עובד היטב, וכי בנק ישראל אינו "אויב" אלא "עזר כנגדו".

האידיליה הזו הופרעה לאחרונה עקב המשבר הכלכלי העולמי המתגלגל אל המשק הישראלי. ליבי עם שר האוצר וראשי משרדו, שמצפים מהם לעשות ניסים ונפלאות, בעוד יכולת השפעתם מוגבלת, אם בכלל, לטווח הבינוני והארוך. מנגד, בהיעדר לחצים אינפלציוניים, יכול בנק ישראל להפעיל את כלי המדיניות שלו במהירות וביעילות, תוך גילוי יצירתיות ויוזמה.

הורדת ריבית, רכישת מטבע-חוץ, פעולות בשוק הפתוח, והנחיות לבנקים - כל אלה נעשים בנחישות. וכאילו להכעיס, מנקודת מבטו של האוצר, הנגיד סטנלי פישר זוכה לשבחים מכל עבר, ואילו על שר האוצר וראשי משרדו שופכים, שלא בצדק, קיתונות של זעם.

לפני מספר ימים התבשרנו גם על המלצות חדשות למדיניות כלכלית מבית מדרשו של הבנק המרכזי ומחלקת המחקר שלו. ראשי האוצר ימצאו סיבה נוספת לחרוק שיניים, במיוחד נוכח תוכניתו של בנק ישראל, שאינה שונה מזו שכבר הביא האוצר.

כפל התפקידים של הנגיד יש בו משום פגיעה אפשרית בעצמאותו שלו. מצד אחד, הוא ממונה על יציבות המחירים ועל חוסנו הפיננסי של המשק; ומצד שני, בכובעו כיועץ כלכלי לממשלה, הוא מגיש תוכניות ומשיא עצות בתחומים הרחוקים מתחומי אחריותו ותפקידו כבנקאי מרכזי.

אולי ראוי היה לנגיד לוותר על התפקיד הרשמי של היועץ הכלכלי, בתמורה לכך שהממשלה תעביר סוף-סוף את החוק החדש של בנק ישראל. אלא שטרם נמצאה חלופה רצינית למחלקת המחקר של הבנק.

בכל מקרה, חשוב שהדיון הכלכלי יתקיים שלא בדרך של עימות. על שני הגופים לקיים דיונים משותפים ועל בנק ישראל להימנע ממסיבות עיתונאים מתריסות, במיוחד כשאין בהן חדשות משמעותיות. *

הכותב היה חבר הנהלת בנק ישראל