בהכנעה וביראה ובשקט גמור

כל הסימנים מראים שעומדת לקום פה ממשלת ימין קיצונית, בדיוק לפי המתכונת שלפני כמה שבועות כולם התחלחלו רק מלחשוב עליה. אבל עכשיו, כשנראה שאו-טו-טו היא אכן עומדת לקום, אף אחד לא פוצה את פיו. אף אחד לא מוצא לנכון לעצור לרגע, ולשאול בהססנות: תגידו, זה רק אני, או שלפני הבחירות כולם דיברו פה על אחדות, ועכשיו מסתבר שהם בעצם עבדו עלינו בענק?

אולי אנחנו טרודים מדי בעניינים אחרים. אחרי הכול, יש לנו לא מעט צרות גם בלי להתעסק עם איזו ממשלה תקום פה עוד רגע. ואולי פשוט הפכנו לקהי חושים מרוב אכזבות. הרי עוד אכזבה קטנה זה לא מה שישבור אותנו. אז כרגע עדיף להמשיך להתעסק באווירת הנאחס שמשרה המשבר הכלכלי, במקום לדבר על המצב העגום של המדינה.

ובכל זאת, האכזבה כן נמצאת באוויר. הבוקר, בין השיחות המעניינות יותר בענייני עסקים פרטיים, השיחה ב'רביבה וסיליה' בכל זאת נסבה סביב האכזבה הזו. מי שהצביע ציפי (רק לא ביבי), בנה על זה שהיא תלך לאחדות, ולא תשחק שוב במשחק אגו ילדותי שלא מוביל לשום דבר אופרטיבי, ושאותו היא תתעקש לכנות "פוליטיקה אחרת". ומי שהצביע ביבי (רק לא ציפי), בנה על זה שהוא יודע שממשלת ימין קיצונית רק תעשה לו רע, שלא לדבר על כך שאין הרבה סיכוי שהיא תחזיק מעמד יותר משנה. כך שבכל מקרה עדיף לו ללכת על אחדות ועל רוטציה.

אבל מה, הבחירות נשכחו הרחק מאחור, ואמנם עוד אין ממשלה חדשה בישראל, אבל נראה כאילו לכולם כל-כך ברור ששום הבטחה ממילא לא תקוים, כך שהם אפילו לא מוצאים לנכון לבזבז את זמנם היקר ולהתרעם על זה.

בתחילת השבוע קוים סוג של "מפגש כוח" בין נתניהו לבין בכירי המשק. כל התותחים הכבדים היו שם. ומה היתה הכותרת הכי חזקה שיצאה לאחר מעשה? משהו בסגנון, אנחנו סומכים על ביבי שיעשה את הדבר הנכון. אבל איפה קריאתם של בכירי המשק לעשות את הדבר הנכון באמת, וללחוץ על הקמת ממשלת אחדות? מדוע נדם קולם של עופר, שטראוס והורביץ, ואיפה ורטהיימר ומוזס כשבאמת צריך אותם?

סביר להניח שגם הם טרודים כרגע בעניינים אחרים, ולא רוצים לעשות יותר מדי גלים שלא ניתן להימנע מהם, ברגע שמגלים קצת אכפתיות לגבי מה שעומד לקרות עם המדינה הזאת. כרגע, כך נראה, הבעיות עם איראן, החיזבאללה, החמאס וגלעד שליט יואילו להמתין לרגע בצד, כי מה שהכי חשוב לפתור הוא את גורל האג"ח הקונצרניות.

בקיצור, כולם מבינים את כולם. סוג של הסכמה שקטה שאומרת, אנחנו לא נזכיר לכם למה התחייבתם ערב הבחירות, ואתם בתמורה לא תזכירו לנו לגבי המחויבויות שלנו.

אז מילא הטייקונים, ומילא העם שבע האכזבות. אבל מה עם העיתונות? למה היא שותקת לאורך כל השבועות האחרונים, ומקבלת את גזירת הקואליציה האיומה המתרקמת כאילו ברור שזו האופציה היחידה? גם כאן, אף אחד אינו מזכיר את הבטחות השווא והדיבורים היפים, שבקושי עבר חודש מאז הופרחו לאוויר. ציפי וביבי נפגשו פעמיים, צולמו לוחצים ידיים כשהבעת גועל קלה מרחפת על שפתיהם, קיבלו את הכותרת "סיכויים קלושים לאחדות", ובזה נגמר הדיווח. שום ביקורת, שום תזכורת, שום מילה.

ובעוד כמה חודשים, כשנתחיל לאכול את המרורים של הממשלה שפיללנו שלא תקום כאן, מה יהיה לעיתונות לומר אז? יש להניח שאת עצמה היא לא תבקר, ושהדבר האחרון שנשמע ממנה הוא "אוי. איפה הייתי כשעוד אפשר היה לעשות משהו כדי למנוע את זה".