הצלחה שיקומית: תוכנית הבראה ב"המשקם" הצילה את מקום המפלט של 3,000 עובדים מוגבלים

המשקם, "מסגרת רב-נכותית" המעסיקה עובדים מוגבלים, נאבקת בימים אלה לא רק בצרות הרגילות של חברת תעשייה קלה הסובלת מהמיתון - אלא גם בדימוי בעייתי של חברה שצימחה מנגנון פוליטי ונצלני על חשבון עובדים מוגבלים

ליד שולחן פינתי באולם גדול, המחולק לחללים קטנים במחיצות נמוכות, יושבת אישה לא צעירה ומכניסה מעטפת דואר-חוזר למעטפה גדולה יותר; את המעטפה שאיתה סיימה היא מניחה בערימה מתגבהת משמאלה, ומיד היא פונה למעטפה הבאה. לצדה יושבת אישה אחרת, שמכניסה לשקיק ניילון זעיר שני ברגים ארוכים, שניים בינוניים ושניים קטנים וסוגרת את פס הסגירה הדביק. לא משעמם? אני שואלת. היא מחייכת בביישנות ובהשלמה ואומרת ש"זה יותר טוב מלשבת בבית. חוץ מזה כל פעם גם מחליפים לנו עבודות, אז זה לא נורא. גם האנשים פה נחמדים נורא".

נשים אחרות באולם מפרידות מקרטון כחול צורות הנדסיות המקווקוות עליו, ושישמשו יום אחד ילדי בית ספר יסודי בשיעורי חשבון. בפינה אחרת, ליד מכונת תפירה, יושבת אישה חייכנית, להוטה ליצור קשר. כשאני ניגשת אליה מתברר שהתקשורת תיערך בשפת הסימנים - היא אילמת. ללא שום בעיה היא מבהירה שהבדים המשובצים בתכלת-לבן שתחת המכונה שלה יהפכו בקרוב למצעי תינוקות. הגברים שבאולם נוטים פחות לשיחה, אולי כי העבודות שלהם שונות; חלקם שוקדים על הרכבת גופי תאורה, אחרים מעבירים אריזות קרטון גדולות למקומן.

האולם הוא מפעל "המשקם" ברמלה, אחד מ-28 אולמות כאלה של החברה הוותיקה, שנאבקת בימים אלה לא רק בצרות הרגילות של חברת תעשייה קלה הסובלת מהמיתון, אלא גם בדימוי בעייתי של חברה שצימחה מנגנון פוליטי ונצלני על חשבון עובדים מוגבלים. רק לפני כשנה פורסם דוח חמור של מבקר המדינה על חליבה שיטתית של קופת החברה; בין היתר מצא המבקר שהנהלת המשקם העניקה לעצמה תנאי שכר מפליגים, שהיו"ר והמנכ"ל כיהנו במשרות אחרות במקביל, שמקורבים מונו בתנאים מועדפים ולא חויבו כלל בנוכחות, שספקים נבחרו לפי מידת קרבה, והרשימה עוד ארוכה .

בעלי הבית של החברה, ובעיקר המדינה, שמחזיקה ב-40% מהמשקם דרך משרד הרווחה, דרשו שינוי, אך שתי תוכניות הבראה שגובשו לא יצאו לפועל. בשלב מסוים אף שקלה המדינה להפסיק את הסבסוד שמוענק ל-3,000 העובדים במשקם; שכרם נמוך, ומגיע לכל היותר ל-73% מהשכר הממוצע במשק. רק כשהתגבש סימן שאלה סביב המשך פעילותה של החברה, בשלה הקרקע לשינוי.

החשדנות שהתעוררה מול ההנהלה הקודמת הייתה כה עמוקה, עד שלמנכ"ל החדש, ליאור שטרסברג, לקח הרבה זמן להגיע למצב שבו הוא אינו נדרש לפרט בפני בעלי הבית כל שקל שיוצא ו"שלא אצטרך לרוץ כל שמונה בחודש אחרי משכורות".

עכשיו, כשנה אחרי שנכנסה ההנהלה החדשה לתפקידה, המשקם נראה ומתנהל אחרת. זה חשוב, אבל ללאה, תופרת מצעים ושמיכות לילדים כבר 12 שנה, זה לא ממש משנה. היא אומרת שטוב לה עכשיו והיה לה טוב גם קודם. מבחינתה, הסביבה המגוננת והאפשרות לצאת מהבית לעבודה מדי בוקר הם העיקר. "טוב לי פה, העבודה מעניינת, מנהלי העבודה טובים, אני באה עם כל הלב ובמצב רוח טוב. גם העובדים אנשים טובים, רבים מהם כמוני, נפגעו ממחלות כמו סרטן, מחלת לב או סוכרת, והם רוצים לבוא רק כדי לא להישאר בבית; להעביר את הזמן, לא לחשוב על המחלות".

כל מועצת המנהלים הוחלפה

כשהתפרסם דוח המבקר נזעק גם הבעלים השני של המשקם, ההסתדרות הציונית (60%), שפתאום הבינה שמה שפעם היה מפעל ציוני ואנושי הפך לגוף בשירותם של אדונים פוליטיים. זאב ביילסקי, יו"ר הנהלת הסוכנות הציונית, פנה לארנון טיברג, מנהל ותיק ומוערך במשק (היום יו"ר סמל"ת), וביקש ממנו לקבל על עצמו את תפקיד יו"ר מועצת המנהלים. "ביקשתי קצת זמן ללמוד את העניין", אומר טיברג. "קראתי את דוח המבקר ואמרתי שאהיה מוכן לבוא בתנאי אחד: שכל מועצת המנהלים תוחלף ושהמועצה החדשה תמונה רק בהסכמתי, ולא על רקע פוליטי אלא רק על רקע מקצועי וענייני".

תהליך ההבראה החל בפרידה מכל שדרת הניהול הקודמת, שמנתה שמונה עובדים. הפרידה מהשמונה חסכה ב-2008 למעלה מ-4.2 מיליון שקל. "אלה לא דברים שקורים במגזר הציבורי", אומר שטרסברג, "אבל העוצמה של ממצאי הדוח ועוצמת המשבר שבו הייתה החברה חייבו זאת". חלק מהמשרות בוטלו, ואלה שנותרו אוישו באנשי מקצוע "ברמות שכר המקובלות עלינו", אומר יוסי כהן, המשנה לממונה על השכר באוצר.

השלב הבא היה הקטנת מנגנון המנהלה, שכלל כשמונים איש, הרבה מאוד לחברה בסדר הגודל של המשקם, לטובת מבנה יעיל יותר, שמותיר מטבע הדברים משאבים גדולים יותר להעסקת מוגבלים. "כבר למעלה מחצי שנה אני מנהל משא ומתן עם ההסתדרות על הסדרי פרישה של עובדי המנהלה", אומר שטרסברג. "זה לא הסתיים, אבל אני מאוד מקווה שההסתדרות תגלה אחריות ותבין שאין שום ברירה".

איך בכלל הגיעו הדברים לידי חגיגות שכר כאלה בעבר, בחברה שמטרותיה סוציאליות?

"המשקם היא חברה מעורבת, ולכן אינה מפוקחת על-ידי רשות החברות. היא אמורה להיות בפיקוח הממונה על השכר, אבל בשנים עברו היא התנהלה ללא תיאום ושלא על-פי תנאי הממונה, על אף שמדובר בכסף ציבורי".

מתחרים גם במישור העסקי

המשקם הוקמה ב-1962 כפרויקט משותף להסתדרות הציונית ולמשרד הרווחה. היא מוגדרת כ"מסגרת רב-נכותית", כלומר היא מעסיקה עובדים בעלי מגוון רחב של בעיות - פיזיות, נפשיות, עובדים שיכולת העבודה שלהם נפגעה בעקבות מחלה קשה או תאונה, וכך הלאה. העובדים מגיעים לחמש וחצי שעות עבודה ביום, כחצי שעה מהן הפסקה.

תהליך ההפניה נעשה דרך אגף השיקום של המוסד לביטוח לאומי. בעבר עבדה החברה בפרופיל גבוה בהרבה, עם משרדי הבריאות, הביטחון והרווחה, ובשיאה העסיקה 15 אלף איש. עם השנים חלה התדרדרות: המשקם איבדה הרבה מהרלבנטיות שלה, בין היתר בשל שורה ארוכה של מינויים פוליטיים כושלים, פרסומים על יחס קשה לעובדים, ואלטרנטיבות בדמות עמותות שהעשירו את מגוון האפשרויות שמוצעות למוגבלים במסגרות שיקומיות ואחרות. "פעם היו מדברים על מפעלים מוגנים", אומר שטרסברג, "היום מדברים על שוק טבעי, על ניוד על-פני הרצף, ועל הקניית כישורי חיים ועבודה". זהו חלק מהמהפכה ששטרסברג צריך, ולדבריו כבר החל, להעביר את החברה.

ב-28 המפעלים מופעלים קווי ייצור, הדבקה, אריזה, חשמל, אלקטרוניקה, חיווט ועוד - הכול לפי ההזמנות שמקבלת החברה. שמונה מתפרות מספקות, בין השאר, מאה אלף פרטי מדים לצה"ל מדי שנה.

לדברי שטרסברג, הוא מציע ללקוחותיו - בהם אינדיגו וטבע - שירותים ברמה תחרותית. "אנחנו לא חברה של מסכנים ושל שנור", הוא מבהיר. "התמחור שלנו חייב לנצח, והערך החברתי צריך להיות ערך מוסף ומשלים עבור מי שמזמינים מאיתנו עבודה, ולא העיקר". ברור כי היכולת של המשקם להיות תחרותית מתאפשרת בזכות הסבסוד של שכר העובדים, אולם שטרסברג מציג בגאווה גם הכנסות עצמיות של 50 מיליון שקל ב-2008.

חלק מעובדי המשקם קרובים לתפוקה של עובד מן המניין, בעוד אחרים מסוגלים רק לעבודות פשוטות מאוד, כגון הדבקת ברקודים, 4 אגורות למדבקה. למרות זאת כולם משתכרים שכר אחיד - שני שלישים משכר מינימום - ונהנים מתנאים סוציאליים מלאים, כולל הפרשה לפנסיה. לשם השוואה, בעבר היו עובדים שהשתכרו רק 40% משכר המינימום. הגיל המקובל לנקלטים הוא כ-45, והם עובדים במפעל בין 10 ל-15 שנה.

על אף השוני העצום בתועלתו הכלכלית של כל עובד, שטרסברג חייב לדאוג לאיזון תקציבי. כיום הפעילות שמכניסה הכי הרבה כסף, וש"מחזיקה" על גבה חלק מהעבודה במפעלים, היא הגינון, ושטרסברג מנסה להגביר את התפוקה גם במפעלים עצמם ולהכניס עבודות חדשות. למשל, להציע למפעלים פרטיים שבמקום לפתוח קו אריזה חדש יעבירו אותו להמשקם או יקלטו אליהם לתקופות נחוצות עובדים משלו. בניגוד מסוים עומדת השאיפה ליצור תהליך שיקומי, שיאפשר, למי שיכול, לעבור לעבודה רגילה, וכמעט תמיד מדובר בעובדים בעלי התפוקה הגבוהה. כלומר, הצבת יעדים בתחום השיקומי פוגעת באיזון התקציבי שהוא חותר אליו.

"יש פה קונפליקט - כישלון כלכלי אבל הצלחה שיקומית", הוא אומר. "זה עולה בדיונים מול משרד הרווחה ומשרד האוצר. כיוון שהסרגל שלי כלכלי, אני רוצה שיהיו תמריצים על כך, כמו שמתמרצים על כל יעד כלכלי אחר".

כלומר?

"הגורם המסבסד צריך לתת בונוס על כל יוצא. הרי המדינה מרוויחה מכל אדם שיוצא מהמערכת השיקומית".

ואיך משרד האוצר והרווחה רואים את בקשתך זו?

"בצורה חיובית, אבל אלה שינויים שלוקחים זמן".

לאחר שעובד מופנה מאגף השיקום של הביטוח הלאומי להמשקם, הוא עובר ועדת קליטה אזורית שבודקת איך לשלב אותו בעבודה. "לא אקלוט אדם למקום שאין לי בו עבודה", אומר שטרסברג. "שאדם ירגיש שבתום חמש שעות וחצי יצר משהו. לאנשים הללו, השתייכות לחברה זה לא תהליך טריוויאלי. בנאדם לא יכול לשבת ולהסתכל על התקרה כל היום".

אם לא היה די באתגר של שיקום המשקם הגיע המיתון, שמאיים על החברה. בעבר נהגה המשקם לפטר עובדים שהפרויקט שבו עבדו הסתיים. שטרסברג מתנגד לפיטורי עובדים, ועושה זאת רק במקרים קיצוניים.