נטל ההוכחה על הדורסים

איני משלים עם טענת השופטים: העדר הוכחה מי נהג ברכב מחליש את ראיות ההריגה

קשה להבין את התייחסות בית המשפט המחוזי בתל-אביב במשפטם של שלום ימיני ושי סימון. השניים מואשמים בהריגת מיטל אהרונסון ובפציעת מלי יזדי, ובנטישת שתי הצעירות לאחר הפגיעה בהן. מאז החל המשפט אנחנו שומעים מבית המשפט שהראיות נגד השניים בעניין הנטישה מוצקות, אך לגבי ההריגה הן "חלשות" - בגלל היעדר הוכחה מי נהג. על הבסיס הזה אף שוחררו השניים למעצר-בית. לא ברור מנין החולשה שנפלה על בית המשפט בעניין ההריגה.

אין עוררין שהשניים היו ברכב בעת הפגיעה בצעירות. אחד נהג, השני ישב לידו. השניים מודים בכך, אך כל אחד אומר שהשני נהג. האם במצב כזה צריך לדעת מי היה הנהג כדי שהראיות לא יהיו חלשות? בין שימיני נהג ובין שסימון, נראה שיש פה שותפות מלאה בין הפוגע בפועל למי שישב לידו, ועכשיו מנסה לחלץ את הפוגע מהרשעה ומעונש.

למה הדבר צריך להיות דומה: כששניים שודדים בנק, אין הבדל בין מי שפועל בתוך הבנק, לבין מי שעומד בחוץ כדי לשמור עליו. גם במקרים של רצח יש שותפות שווה בין הרוצח בפועל לבין מי שסייע בידו, אקטיבית או פסיבית.

מה שמגביר את התמיהה, זה שבעניין נטישת הצעירות על הכביש, לבית המשפט אין בעיה עם הראיות. למה? הרי מי שנוטש-בפועל הוא הנהג השולט ברכב, בדיוק כמו מי שהורג-בפועל; וזהותו של הנהג, כאמור, איננה ידועה. למרות זאת, בית המשפט קובע שבעניין הנטישה הראיות חזקות. למה? מה ההבדל?

אני מציע נוסחה: במצב בו מוכח ששני אנשים ביצעו פשע, אך לא ניתן להוכיח מי מהם המבצע בפועל, נטל ההוכחה יחול על שניהם. כל אחד יצטרך להוכיח שהוא לא היה המבצע, או שהשני כן היה. אם הנאשמים מסרבים לעמוד בנטל הזה יראו בהם ישות אחת. וכדאי לפעול בהתאם כבר כעת. המחשבה שהשניים הללו מסתובבים חופשי היא בלתי נסבלת.