בסך הכל מחלה גנטית

המכות של הספורט הישראלי, חלק ג': אם לא נולדת להורים שגם הם אוהדים שרופים, סביר להניח שגם אתה לא תהנה מהחום היוקד, המכלה, של אהדה לקבוצת כדורגל, עם כל הכאב וההנאה שהקללה הזאת טומנת בחובה ; רועי בית לוי מדגים כיצד הכדורגל הישראלי מפספס את הדור הצעיר של אוהדיו, ועל הדרך גם הרבה כסף

פרוייקט המכות של הספורט הישראלי: על הכשל המנטאלי / יניב פוהורילס; על תקשורת הספורט / דורון קרמר; על העסקנות / ניר קיפניס

הוא כמעט ונשמט מאחיזתם. תלוי על הקצה. חמקמק כמו כדור על כר דשא רטוב. מתנופף ברוח כמו דגל קרן. אם הם לא יתאמצו, הוא ייעלם להם לתמיד. כל החלטה שיקבלו היא החלטה גורלית. אבל עדיין, נדמה שלראשי הכדורגל הישראלי לא אכפת אם איתי, האחיין שלי, יגדל להיות אוהד כדורגל או לא.

לפני שנה, איתי עדיין אהב כדורגל. מאוד. הוא צפה באדיקות במשחקים ששודרו בשידור חי בשעות הערב וצלח גם שידורים חוזרים של משחקים שהתקיימו בשעת לילה מאוחרת. הוא גם שיחק כדורגל עם החברים בבית ספר ונחשב לכוכב של קבוצת האפרוחים שלו במתנ"ס המקומי, אסף בחרדת קודש מדבקות ואסים של "סופרגול" והדביק אותם בזהירות באלבום, ואף תבע, בנחרצות שאליה מסוגל רק עריץ כל-יכול בן שמונה וחצי, שיקנו לו חולצות "אמיתיות" של הקבוצות האהובות עליו: ברצלונה, צ'לסי, מילאן, מנצ'סטר יונייטד, אינטר, ריאל מדריד וארסנל.

את החולצה של מכבי נתניה, הקבוצה האזורית שלו, הוא לא ביקש. הוא לא מתרגש במיוחד מכדורגל ישראלי, בעיקר משום שהוא כמעט ולא מכיר אותו. אבא ואמא, שאוהבים ספורט, אבל לא מטורפים על כדורגל, לא הזמינו לו את הערוצים היקרים שמשדרים כדורגל ישראלי. בנוסף, הם גם לא מוכנים לשלוח אותו למלכודת הטטנוס ששמה אצטדיון הקופסה, ובהזדמנות היחידה שבה הוא הלך למשחק ידידות של הנבחרת, הוא נתקל במחירי כרטיסים ידידותיים ובאווירה נעימה, אבל גם בכדורגל תפל ששוחק, לפי התרשמותו, "בהילוך איטי". הערבסקות הפתלתלות שליאו מסי מצייר עם הכדור על הדשא המושלם של הקאמפ נואו, והשעטות האלגנטיות של כריסטיאנו רונאלדו באולד טראפורד, הלהיבו אותו הרבה יותר.

מאז, האכזבה פינתה את מקומה לאדישות. לפני שבוע, למשל, שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת למשחק של הנבחרת נגד יוון. "יש לי אימון טניס", הוא השיב. מבחינתי הנבחרת הפסידה, עוד לפני שנשמעה שריקת הפתיחה למשחק.

הוא לא לבד, כמובן. הכדורגל הישראלי נהפך בשנים האחרונות משיגעון לאומי לנוירוזה של קבוצת פסיכים לדבר שהולכים ומתמעטים. הוא מתחבא בירכתי הממיר הדיגיטלי, נכלא במדורי הרכילות, סורס על-ידי מנהלי שיווק חסרי מעוף. למעשה, הכדורגל הישראלי נהפך למחלה גנטית. אם לא נולדת להורים שהם גם אוהדים שרופים, סביר להניח שגם אתה לא תהנה מהחום היוקד, המכלה, של אהדה לקבוצת כדורגל, עם כל הכאב וההנאה שהקללה הזאת טומנת בחובה. כדי להפוך את יתום הכדורגל הזה לאוהד אמיתי צריך לעבוד קשה.

מי שלא השכיל ללכוד את האחיין שלי, ואת כל עשרות אלפי האוהדים הפוטנציאלים שכמותו, ויתר על כסף - על הרבה מאוד כסף. חובב כדורגל ישראלי ממוצע יוציא במהלך חייו עשרות אלפי שקלים על הקבוצה שלו, ואולי אף יותר. הוא יקנה מנוי בקופה וגם גרעינים ושקית שתייה במזנון, ירכוש את הצעיף ואת החולצה, יזמין את הערוץ, יטוס עם הקבוצה ויזדהה עם נותן החסות.

אוהד פוטנציאלי שהקבוצה באזור מגוריו לא תתאמץ להזמין אותו להיקשר אליה, על-ידי תוכניות אסטרטגיות מסודרות ושיטתיות, ישמור את הכסף הזה בבנק, או יבזבז אותו על דברים אחרים. מאוחר יותר, כשראשי הקבוצות הישראליות ייזכרו בו וינסו לשדל אותו לשוב ולהתעניין במשחק שאותו הם הזניחו, הם יגלו שאת הסוס האדיש הזה כבר אי אפשר להחזיר לאורווה, או לקופסה.

כל העדכונים הכלכליים מהספורט הישראלי - בניוזלטרים והתראות הספורט של גלובס