החשוד העיקרי והחשד המרכזי

אם רב-ניצב דודי כהן צריך ללכת, זה לא בגלל שהשר החליט להשאיר את ניצב בר-לב

אם רב-ניצב דודי כהן צריך ללכת, זה לא בגלל שהשר שלו החליט להשאיר את ניצב בר-לב במשטרה, אלא בגלל החלטתו של כהן לפטר את בר-לב. לאורך כל הפרשה היה ברור שלא היתה כל עילה של ממש לפיטורים, ושכהן החליט על כך ממניעים בלתי מקצועיים.

לכן, כאשר השר לבטחון פנים החדש, יצחק אהרונוביץ, החליט החליט לבטל את פיטורי בר-לב, זו היתה החלטה נכונה. נכונה, אבל בנסיבות הקימות גם בעיתית. מאד.

המילכוד ליברמן-משטרה

זה המילכוד אליו נקלעה המשטרה: מצד אחד קיים חשש שהחלטת המפכ"ל כהן לפיטורי בר-לב היתה נגועה בשיקולים לא עניניים אבל מצד שני אותו החשש קיים גם לגבי ביטול הפיטורים על ידי השר.

במרכז החשש הזה ניצב כמובן אביגדור ליברמן, שאהרונוביץ הוא המינוי שלו. עובדה זו ממש מתחננת לשאלות הבאות: האם ליברמן היה זה שהחליט על החזרת בר-לב, כדי לפגוע במפכ"ל שנתן גיבוי מלא לחקירות נגדו? האם זהו איתות מצידו של ליברמן לחוקריו במשטרה שלא בריא בשבילם למצות אתו את הדין והחקירה? האם זהו מסר למפכ"ל שהמשך היותו בתפקיד תלוי בנחקר הראשי שלו?

לא נדע גם אם נשאל

אנשיו של אהרונוביץ מכחישים וטוענים שליברמן (וגם נתניהו) לא ידעו מראש על החלטת אהרונוביץ. אולי. ואולי לא.

זהו מקרה מובהק של "לא נדע, גם אם נשאל". נניח שהיתה מעורבות של ליברמן בהחלטת השר שלו; נניח שליברמן הכתיב לשר שלו את המהלך; האם אהרונוביץ ואנשיו היו מודים בכך? האם אפשר היה לצפות מהם למשהו שאינו הכחשה? זה כמובן לא אומר שההכחשה היא בהכרח כוזבת. אבל זה כן אומר שהציבור לא יכול לקבל אותה בהכרח כנכונה.

לא שר ולא משרד

המלכוד הזה הוא תוצאה טבעית ובלתי נמנעת מהיותו של אדם המצוי בחקירה פלילית בתפקיד בו יש לו שליטה על האדם השולט במשטרה. זה מצב שאסור היה שיקרה. בשבועות שקדמו להרכבת הממשלה היה ברור לנתניהו שליברמן לא יכול להתמנות לשר לבטחון פנים בגלל חקירותיו.

זה כמובן לא הספיק. במשא ומתן הקואליציוני היתה חובה להבהיר שהמשרד לבטחון פנים אינו אופציה למסירתו לליברמן ומפלגתו. אמנם יש הבדל בין ליברמן כשר הממונה ישירות על המשטרה, לבין ליברמן הממונה על הממונה. אבל זה לא הבדל שיכול למנוע את השפעת ליברמן על החקירות נגדו, ועל חוקריו.

במקרה הרע מדובר בסיפור של השפעת פוליטיקאי נחקר על החקירה נגדו. במקרה הפחות רע יש פה מראית עין של השפעה כזאת. בשני המקרים הימצאותו של נציג ליברמן בראש המשטרה מתבררת, למי שלא היה ברור קודם בלתי נסבלת. האם צריך לחזור ולומר שהחלטות של מערכת אכיפת החוק חייבות להיות לא רק להיות נקיות משיקולים זרים, אלא גם להראות כאלה? שבלי בטחון של הציבור בנקיון המשרד לבטחון הציבור לא יכולה להיות אכיפה יעילה?

הבג"ץ ישמע וימליץ

אז מה עושים? זה כמובן לא פשוט, ונראה שהדרך היחידה היא לפנות למוסד שהציבור יכול לסמוך עליו הבג"ץ. זה לא פשוט לבית משפט לבטל מינויים כמו של אהרונוביץ. אולי זה אפילו בלתי אפשרי.

אבל גם אם הבג"ץ לא יוכל להעתר לבקשה להוציא את המשרד לבטחון פנים מתחום השפעתו של ליברמן יהיה חשוב לשמוע את דעתו על המצב הזה.

מי צריך התנצלות כפויה?

אם יש משהו שניצב בר-לב לא צריך לעשות, זה להתנצל בפני המפכ"ל כהן, כפי שנדרש ממנו על ידי השר אהרונוביץ. באופן עקרוני אני מאד לא אוהב את הפתרון של "התנצלות" לסיום סכסוכים. כלומר, אם מדובר בהתנצלות מרצון, מתוך שכנוע עצמי אז ברור שזה מהלך חיובי.

אבל כאן בעצם אומרים לבר-לב כך: אנחנו יודעים שאתה היית בסדר, ברור לנו שכהן נהג לא כשורה אבל דיר באלאק, תגיד שאתה מתנצל ונגמור את הסיפור.

כלומר כולם יודעים שמאחורי התנצלות של בר-לב, אם תינתן, מסתתר ההיפך ממנה. אז איך יכולה התנצלות כזאת להציל את כבודו של הרב-ניצב? אם בכלל, נראה לי שלקבל התנצלות כפויה זו פחיתות כבוד למי שדורש אותה, לא?