כן שותף: עם ישראל

תקראו לזה "השפיץ של הנעל", תקראו לזה מזל. רק אל תגידו שברצלונה עברה את צ'לסי כי היא קבוצה טובה יותר. וחוץ מזה, אם עדיין לא נפתר הוויכוח לגבי הליגה החזקה בעולם, אז מהסתובבות סהרורית בין "האמירייטס" לסטמפורד ברידג' השבוע אפשר רק לקבוע דבר אחד: אין דבר יותר קוסמופוליטי מאוהד הכדורגל הישראל

1. בדרך כלל בכדורגל, הקבוצה הפחות מוכשרת צריכה מזל כדי לנצח את הטובה ממנה. בצמד המשחקים בין ברצלונה לצ'לסי קרה דבר הפוך: בארסה, קבוצת כדורגל מוכשרת יותר מצ'לסי כמעט בכל פרמטר אפשרי, הזדקקה לחסדי שמיים כדי לעלות לגמר הצ'מפיונס ליג.

לצ'לסי הגיע לעבור את ברצלונה. בעיקר בגלל שב-180 הדקות מולה, היא הצליחה לבטל את הנחיתות שלה בכישרון ופירקה את בארסה מבחינה טקטית. באלאק, אסיין ולמפארד ביטלו לחלוטין את אינייסטה וצ'אבי במרכז המגרש. מסי, השחקן שזוכה העונה ליח"צ שלא היו מביישים את ברק אובמה, היה בצמד המשחקים האלו על תקן סטטיסט. מאמן צ'לסי, חוס הידינק, אמר על הארגנטינאי לפני המשחקים: "כשהוא עם הכדור קשה לעצור אותו, אנחנו נשתדל שהוא לא יקבל אותו מלכתחילה". התוכנית של הידינק הצליחה, וגם כשמסי כבר קיבל איכשהו כדורים, הוא לא הסתדר עם השמירות הכפולות והמשולשות שמייד צצו. צ'לסי הגיעה ליותר מצבי כיבוש מבארסה בשני המשחקים. לצ'לסי גם הגיעו פנדלים שלא נשרקו. ואם רוצים עוד נתון שיכול להעיד על יחסי הכוחות, הרי שאמש ברצלונה לא בעטה למסגרת אפילו פעם אחת, עד הדבר הבלתי נתפס הזה ששחרר אינייסטה מהרגל בדקה ה-93.

אין טעם להיכנס במקרה הזה להסברים מלומדים וניתוחים עמוקים. יש כאן עניין שעד כמה שהוא קשה לעיכול, כך הוא פשוט להבנה: ברצלונה לא תשחק ברומא בגלל שהיא כזאת קבוצה גדולה, אלא בגלל שהיה לה מזל. כל כך בסיסי, כל כך נכון. כן, "השפיץ של הנעל". צ'לסי איבדה את אליפות אירופה רק בגלל החלקה של ג'ון טרי בפנדל מכריע, וגם הפעם היא נשארה בלי כלום בגלל סיבוב לא נכון של הרולטה.

2. למרות ששוחרי הצדק ודאי יתאכזבו מהשורה התחתונה, יש להם כמה סיבות להיות בכל זאת מרוצים. קודם כל כי קיבלנו גמר קלאסי בין שתי מעצמות כדורגל, ולא עוד מפגש כל-אנגלי שכמוהו אנחנו יכולים לראות גם בפרמיירליג בכל שבוע. הרי בשביל מה קיים הצ'מפיונס ליג אם לא בכדי להפגיש את ברצלונה עם מנצ'סטר יונייטד? חוץ מזה, העפלתה של ברצלונה לגמר תוכל אולי לסגור באופן סופי מחלוקת ארוכת שנים.

היכולת הגרועה של ברצלונה מול צ'לסי מעלה חשד כבד כי אנחנו בדרך הנכונה לסיום הוויכוח בדמות "מהי הליגה הטובה בעולם". בהתחשב בכך שהאיטלקית, הגרמנית והצרפתית לא רלוונטיות לדיון, הרי שנשארנו רק עם ספרד ואנגליה. ברצלונה שכבשה 100 שערים ב"לה ליגה" בקושי הצליחה לגרד שער אחד בשני משחקים מול צ'לסי, קבוצה שרחוקה מלהיות הטובה ביותר בפרמיירליג. ריאל מדריד קיבלה בראש בסיבוב הקודם מליברפול. הפסד של בארסה בגמר ליונייטד, שכמובן מצטרף לעונה חמישית ברציפות שבה מגיעה נציגה מהממלכה לגמר הגדול, והנה יש לנו הכרעה בלתי ניתנת לערעור. וגם יש לנו פרופורציה מדויקת יותר לגבי 100 השערים שכבשה בארסה ולגבי הטרנד החדש שטוען כי ברצלונה של העונה היא "הקבוצה הגדולה בכל הזמנים".

3. נחילי ישראלים מציפים את סטמפורד ברידג'. גדודים שלמים. משפחות, חברים, נערים. שתי בחורות יפות מכרמיאל עם צעיפים של ברצלונה. וגם יעקב שחר, הפרזידנט של מכבי חיפה, שקפץ מדוחא ביום שני היישר ל"אמירייטס" ולסטמפורד ברידג'. דבר אחד בטוח: מלבד אנגליה וספרד, ישראל שלחה אתמול לחצי גמר הצ'מפיונס ליג את כמות הנציגים הגדולה ביותר. שלושה חברים בגילאים 40-45, אחד נהג מונית והשניים האחרים בעלי חנות פרחים בדרום ת"א, מספרים לי שהם כאן "בגלל האהבה לכדורגל". כל אחד מהם שילם עשרת אלפים שקלים עבור חבילה שכוללת צפייה בארסנל-יונייטד וצ'לסי-בארסה ושהייה בלונדון לשלושה ימים בלבד.

הישראלים מתגודדים ברכבת התחתית לאחר המשחק, ואוהד אנגלי מתוסכל של צ'לסי שואל חבורה אחת של דוברי עברית: "אתם חברים של אברם גרנט? איזה חרא מאמן הוא". הישראלים מתעצבנים: "גרנט ווז אין דה פיינל אוף דה צ'מפיונס, הידינק איז נוט. אנד אוף סטורי". האמת, צודקים.

צלסי נגד ברצלונה ליגת האלופות / צלם: רויטרס

4. למרות האירוע הענק שנפל על לונדון השבוע, בירת הממלכה המאוחדת לא ממש לבשה חג. לונדון היתה תמיד וגם נשארה עיר קוסמופוליטית ומתויירת באופן קיצוני. השפה השולטת במרכז העיר היא לא בהכרח אנגלית, אבל גם לא ספרדית של אוהדי ברצלונה. הם הגיעו לכאן בטפטופים ולא עשו יותר מדי רעש. ביום שלישי, החבר'ה של מנצ'סטר יונייטד בכלל לא התקרבו לאזור הזה, והגיעו ישירות לפאבים באיזור של "האמירייטס". בפיקדילי סירקוס, באוקספורד סטריט ועל גדות התמזה אין כמעט זכר לאוהדי כדורגל. חנויות המזכרות שמתעקשות למכור צעיפים וחולצות של הקבוצות המקומיות מזכירות איכשהו שמדובר במולדת של המשחק. זו ממש לא מנצ'סטר או ליברפול, שבהן אתה תמיד מרגיש מתי מדובר ב-matchday. זו גם לא ברצלונה, שנכנסת לטירוף בימים של סופר-קלאסיקו. זו אפילו לא ירושלים שהופכת לפקק אחד מוחלט בימים שבהם יש לבית"ר משחק גדול.

"יש כאן 8 מיליון תושבים, אם אתה מחשיב גם את הפרברים. הגיוני שלא תרגיש אווירה מיוחדת", מסביר לי ברמן משועמם בפאב מכוער הסמוך להייד פארק את הסיטואציה הנוכחית בלונדון. "כדורגל אמנם מעניין את האנשים, אבל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. את רוב תושבי לונדון יותר מעניין כרגע המצב הכלכלי, הגזענות והפוליטיקה. ומי שזה כן מעניין אותו הולך ישר לפאב ליד המגרש, הוא לא מחפש עיתונאים מישראל".