ועדת הערר המחוזית לא תאשר בדיעבד תוספות בנייה בווילה שהקים דני דנקנר - נבנתה בניגוד לתוכנית המתאר

הועדה קבעה כי דנקנר יכול להמשיך ולקיים את מה שהיה קיים במקום, ואת הבנייה שאושרה טרם אישור תוכנית המתאר - לא ניתן לאשר

ועדת הערר המחוזית בחיפה קבעה כי אין לאשר בדיעבד תוספות בנייה בווילה שהקימו דני דנקנר וגרושתו, שושנה דנקנר, בעתלית. זאת מאחר שהדבר מנוגד לתוכנית המתאר של עתלית.

דני ושושנה דנקנר הם בעלי החזקה בבניין, שנמצא בחלקה בת מאות דונם בבעלות חברת המלח לישראל - חברה בשליטת דנקנר. המבנה המקורי הוקם לכל המאוחר ב-1962, אז הוא היה מבנה של כ-80 מ"ר וכנראה שימש מגורים לעובדים.

ב-2003 הגישו דנקנר בקשה לאישור בדיעבד של תוספות הבנייה, בנוגע לשטח בנייה כולל של כ-600 מ"ר על מגרש של כ-3 דונמים. הבקשה אושרה, אך לא מולאו כל התנאים ולא הוצא היתר בנייה. לאחר מכן הועבר תחום השיפוט של עתלית מהוועדה המקומית מורדות הכרמל לוועדה המקומית חוף הכרמל. לאחר המעבר התברר שחלק ניכר מהמידע הנוגע לבניין אבד.

לאחר מעבר תחום השיפוט, דנה הוועדה המקומית חוף הכרמל בבקשה לאישור בדיעבד. הוועדה אישרה את הבקשה, תוך שהיא הסתמכה על תוכנית שהיתה בסטטוס של "מופקדת" באותה עת וחלה על השטח. הוועדה המקומית קבעה כי אחד התנאים להוצאת ההיתר יהיה אישור מתן תוקף לתוכנית זו. ואולם, בדצמבר 2007 בוטלה תוכנית זו ולא ניתן היה להוציא את ההיתר המבוקש. לפיכך קיימה הוועדה המקומית דיון חוזר ואישרה את בקשת דנקנר ללא התנאי.

לאור זאת הוגש הערר לוועדת הערר. העוררות, שרון ברקת ויהודית מוסרי, טענו כי לאחר ביטול אותה תוכנית, המצב החוקי הוא תוכנית המתאר של עתלית, וזו קובעת כי הבניין נמצא באזור לתעשייה זעירה. לעומתן, טענו דנקנר והוועדה המקומית כי תוכנית המתאר כלל לא קבעה שהבניין נמצא באזור לתעשייה זעירה, אלא באזור מגורים.

ועדת הערר, בראשות עו"ד דרור לביא-אפרת, קיבלה את הערר. היא קבעה שמדובר באזור המוגדר בתוכנית המתאר לעתלית כאזור תעשייה זעירה ותוכנית המתאר אינה מתירה הוצאת היתרים ללא תוכניות מפורטות. לפי החלטת הוועדה, התוכנית שבוטלה ב-2007 היא תוכנית שנועדה להסדיר שטחים בה, כבישים ועוד, ויזמה אותה בזמנו החברה להתיישבות היהודים בארץ ישראל "פיק"א".

ועדת הערר קבעה כי תוכנית זו אינה תואמת את תוכנית המתאר לעתלית. לפיכך לא ניתן היה כלל להוציא היתרי בנייה גם מכוח התוכנית שבוטלה. מסיבות שונות התוכנית לא אושרה באופן סופי, ונותרה כאמור בסטטוס של תוכנית "מופקדת", עד לביטולה. משבוטלה, בוטל בכל אופן הבסיס הסטטוטורי לכאורה לאישור בקשת דנקנר.

ועדת הערר סיכמה כי כיום המצב בשטח מאפשר תעשייה זעירה. בהעדר כל תכנון מפורט לא ניתן להוציא היתרים בשטח, אלא אם תאושר תוכנית מפורטת. נקבע כי דנקנר יכולים להמשיך ולקיים את מה שהיה קיים במקום, בהיקפים דומים לאלו שהיו, ואת הבנייה שאושרה טרם אישור תוכנית המתאר בשנות הששים, זאת למרות שמדובר לכאורה בשימוש חורג. ואולם, תוספות בנייה לא ניתן לאשר.