בחזרה לזירת הפשע

האם השופט הנורבגי ההוא שעשה בושות בצ'לסי - ברצלונה צריך להמשיך לשפוט? האם דידייה דרוגבה, שהתפרץ עליו לאחר מכן, צריך להיענש בחומרה? והאם כדאי להשתמש בצילומי הטלוויזיה במשחקי כדורגל? אנחנו שואלים, משה גורלי עונה

הצגת השיפוט של הנורבגי טום הנינג אוברבו בחצי גמר ליגת האלופות ראויה בהחלט לכותרת שנתן לה דידייה דרוגבה: "איט'ס א פאקינג דיסגרייס". אם נניח לרגע את שאלת הצדק הפואטי שבשיגור ברצלונה לגמר שמרבית אוהדי הכדורגל בעולם רצו לראות, נותרנו עם שלוש תהיות שראויות לדיון: 1. האם הנורבגי צריך להמשיך לשפוט?; 2. האם צריך להחמיר בעונשו של דרוגבה?; 3. האם צריך להסתייע במצלמות טלוויזיה במהלך משחק כדורגל?

להלן התשובות:

1. לא. גם אם הנורבגי פעל בתום לב, הכמות ועוצמת הנזקים שגרם מחייבים אותו לתלות את המשרוקית. האנגלים היו מעדיפים לראות אותו תלוי לידה, אבל אין להפריז. גם רופא שפעל בתום לב, אבל מטופליו מתפגרים בזה אחר זה, מוטב שישקול הסבה מקצועית ורצוי אפילו שיחוייב בה.

2. לא. אם נמשיך בדוגמאות פלסטיות, שאלת דרוגבה דומה לשאלת העונש שראוי להשית על מי שהתעלל ופגע ביקיריו הקרובים. המשפט הישראלי כבר ניצב בפני דילמה דומה: האם להרשיע ברצח ולשלוח למאסר עולם בן שהרג את אביו שהכה והתעלל באמו ובמשפחתו במשך שנים. החוק תוקן והיום ניתן לקבוע "אחריות מופחתת" שמאפשרת לא לשלוח בן כזה למאסר עולם ולקבוע לו מאסר בין אפס לעשרים שנה. אופ"א שוקלת להשית על דרוגבה את העונש המקסימלי, הרחקה לחצי שנה. לדעתי יש להחיל גם כאן את דוקטרינת האחריות המופחתת. השופט התעלל קשות בקבוצתו של דרוגבה, אם תרצו, הרג אותה. ולכן אין להטיל על מי שהגיב מסערת ונהמת לבו את עונש המקסימום. צריך להרשיע את דרוגבה על ההתנפלות (המילולית), אבל בהחלט להקל בעונשו. להקל משמעותית, לקחת בחשבון את גודל העוול שגרם השופט, ולחשב את העונש ביחס הפוך.

3. שיפוט טלוויזיוני נכנס בהדרגה לספורט. בפוטבול, בטניס, בכדורסל (בסלים שנקלעים ממש עם הבאזר). הכדורגל עדיין מטיל את כל יהבו על השופטים. תרומתו הגדולה של הנורבגי אוברבו היא בהזדמנות לרענן קצת את הדיון בתפיסה זו. הדילמה המסורתית היא ביכולת למצוא את האיזון הנכון בין צדק מול זרימה יעילה של המשחק.

ארבעה מצבים במשחק הכדורגל הם קריטיים מספיק כדי להצדיק את הדיון הזה: גול, פנדל, נבדל, כרטיס אדום. בשלב זה הייתי מסלק את הנבדל והכרטיסים מהשיפוט הטלוויזיוני. כששופט שורק לנבדל והמשחק נעצר, אין אפשרות לחדשו ממש מאותה נקודה, אם וכאשר השופט הטלוויזיוני יקבע שהשופט טעה. גם את עניין הכרטיסים הייתי מותיר לשיקול דעתו המוחלט של השופט האנושי. לעומת זאת, גול (האם הכדור עבר או לא עבר את הקו) ופנדל ניתנים בהחלט לשיפוט טלוויזיוני. בתנאי כמובן שהתוצאה הטלוויזיונית היא חד-משמעית. כדי לא לנצל לרעה את הערעור הטלוויזיוני, הייתי מגביל את הזכות הזו לפעם אחת במחצית לכל מאמן. ברור שאין לאפשר למאמנים לדרוש את הבדיקה הזו בכל פעם ששחקן שלהם נופל ברחבה. אם הזכות תינתן פעמיים במשחק, המאמנים ישתמשו בה רק במקרים שבהם הקיפוח נראה להם ברור וחד-משמעי.

הבעיה בשיפוט טלוויזיוני היא בחוסר האפשרות להגשים ולהחיל אותו בכל הליגות בעולם הכדורגל המקצועני. לא כל משחק מצולם באיכות ובכמות המצלמות שיאפשרו את הערעור הטלוויזיוני. לכן, מוטב להתחיל את הניסוי הזה בליגת האלופות בלבד. הרבה כסף מונח שם על הכף, כסף שמאפשר את הצילום הטלוויזיוני האופטימלי, ומצד שני לא מצליח להימנע משופטים כמו הנורבגי אוברבו.

רוצה לקבל ישירות לתיבת המייל שלך את כל טוריו של משה גורלי? הירשם עכשיו לניוזלטר והתראות ספורט